המושב השישי בסדרת "סין", שהתמקד בצורך לחבר את איראן למערכת הבנקאות חוצת הגבולות הסינית (CIPS), החזיר למוקד את אחד הפערים האסטרטגיים המוזנחים ביותר בכלכלה האיראנית, והציב אותו בחזית הדיונים של מומחים. במושב זה, ד"ר מוחסן כרימי, לשעבר סגן מנהל יחסים בינלאומיים בבנק המרכזי של איראן, הציע ניתוח ביקורתי של ביצועי איראן בשני העשורים האחרונים, וחשף את מה שכינה "הגישה הפסיבית של איראן ליחסי בנקאות עם סין".
לדברי כרימי, איראן הפנתה את משאביה הפיננסיים לסין ב-15 עד 20 השנים האחרונות, בעיקר תחת לחץ הסנקציות, אך ללא תוכנית קונקרטית להבטיח ויתורים, לכינון הסכם מוניטרי או בניית תשתית תשלומים עצמאית. גישה זו התבססה על הנחה שגויה: שלאחר הסרת הסנקציות, הכלכלה האיראנית תחזור לשיתוף הפעולה המסורתי שלה עם אירופה. עם זאת, סין הפכה לשותפת הסחר המובילה עבור רוב המדינות ברחבי העולם, וגם ללא סנקציות, הייתה שחקן מרכזי בסחר החוץ של איראן.
נקודה מרכזית במושב הייתה תיקון תפיסה מוטעית נפוצה: ש-CIPS אינו "SWIFT של סין". בניגוד ל-SWIFT, הפועלת אך ורק כמתווכת בנקאית, CIPS היא מערכת תשלומים וסליקה בין-בנקאית מקיפה המאפשרת העברת כספים בפועל. זה הופך אותה לכלי אסטרטגי עבור מדינות המבקשות להפחית את תלותן בתשתית פיננסית הנשלטת על ידי ארה"ב.
מבחינה משפטית וטכנית, המכשולים להצטרפות איראן למערכת CIPS קטנים בהרבה מהמקובל לחשוב. לדברי כרימי, אפילו מדינות הנכללות ברשימה השחורה של כוח המשימה לפעולה פיננסית (FATF), כמו צפון קוריאה ומיאנמר, קשורות בעקיפין למערכת. לכן, סנקציות של FATF או האו"ם אינן מהוות מכשול מהותי או טכני להצטרפותה של איראן.
חשיבות החיבור למערכת התשלומים הבין-בנקאית המרכזית (CIPS) חורגת מעבר להקלת הסחר עם סין. כיום, חלק משמעותי מהסחר של איראן עם סין מתבצע באמצעות מטבעות ביניים כמו הדירהם והאירו, ועובר דרך מדינות כמו איחוד האמירויות הערביות - נתיב יקר, מסוכן ונוטה לשחיתות. שימוש ישיר ביואן, ובאופן רחב יותר, כינון הסכם מטבע דו-צדדי בין הריאל ליואן, יכול להפחית את עלויות העסקה ולשפר את השקיפות הפיננסית.
כרימי הדגיש כי "הכלכלה האיראנית היא עצומה", וכי הסתמכות על שיטות בלתי פורמליות וחשאיות במדינה בגודל כזה תתגלה בסופו של דבר כיקרה יותר מהסנקציות עצמן. מנקודת מבטו של הבנק המרכזי, ניטור זרימת הכספים ממכירות נפט וסחר חוץ הוא קריטי לניהול מאזן התשלומים ולשליטה בחוסר איזון מטבעי - משימה כמעט בלתי אפשרית ללא גישה לערוצי תשלום רשמיים.
בסופו של דבר, תוכנית תשתית קריטית אינה מותרות; זהו הצעד המינימלי ההכרחי כדי לגמול בהדרגה את הכלכלה האיראנית מתלותה בתשתיות שנבנו על ידי ארה"ב ולהחזיר לעצמה את השליטה על העורקים הפיננסיים של המדינה.