דמיינו את התרחיש הבא: נשיא ארה"ב עומד בביטחון מול המצלמה, ומכריז כי מפגינים באיראן השתלטו על ערים גדולות. הוא מדבר על "שליטה במשהד", על מיליוני מפגינים ברחובות, על מערכת פוליטית מתפוררת, ואף מציע כי מתקפה מוגבלת תוכל להשלים את התהליך הזה. זמן קצר לאחר מכן, טענות אלו סותרות נתונים מהשטח ודיווחים עצמאיים. תמונות וסטטיסטיקות מספרות סיפור אחר. השאלה עולה: מאיפה הגיעה התדמית הזו?
זה לא מוגבל לאי השקט האחרון. במהלך השנים, בהזדמנויות שונות, טראמפ קידם נרטיבים על איראן שהתבררו מאוחר יותר כמוגזמים או מבוססים על נתונים לא שלמים ודיווחים לא מאומתים ברשתות החברתיות. מטענתו האחרונה כי מפגינים נשאו את תדמיתו, דרך תיאור האופוזיציה של "שליטה מוחלטת ברחובות", ועד לכאוס הנרחב שהכריז לאחרונה באיראן, דפוס זה הופך את הנושא מטעות אישית פשוטה לטעות של "שרשראות מידע".
בעולם הפוליטיקה העכשווית, נשיאים כמעט ולא מקבלים עדויות ממקור ראשון. מה שמגיע לשולחנותיהם הוא תוצר של שלבי עיבוד מרובים: דוחות של מכוני מחקר, ידיעונים דחופים, ניתוחי תקשורת, נתוני מדיה חברתית ותזכירים של יועצים. בנוגע לאיראן, ישנה רשת מגובשת יחסית של ארגוני מחקר מדיניות ולובינג המתמקדת במשך שנים בעיצוב נרטיב מבוסס איום. בלב הרשת הזו עומדים שני שמות המוזכרים לעתים קרובות: מאוחדים נגד איראן הגרעינית (UANI) והקרן להגנה על דמוקרטיות (FDD).
UANI הוא ארגון לא ממשלתי שבסיסו בארה"ב, המתמקד בלחץ כלכלי וסנקציות נגד איראן, ומבקש להניא חברות ומוסדות בינלאומיים מלשתף פעולה עמו באמצעות דוחות וקמפיינים. ה-FDD הוא גם מכון מחקר שבסיסו בוושינגטון, הפעיל בתחום הביטחון הלאומי ומדיניות המזרח התיכון, הידוע בעמדתו הנצית כלפי איראן. הדוחות והניתוחים של הקבוצה זוכים לסיקור תקשורתי נרחב ואף נדונים בדיונים רשמיים בקונגרס.
סביב ליבה זו נמצא מעגל של אנליסטים ופרשנים פעילים המייצרים באופן עקבי תוכן על איראן ומצוטטים באופן נרחב בתקשורת בשפה האנגלית; דמויות כמו בהנם טאלבלו, ע'סמי נג'אד, ברודסקי ואחרים. המשמעות אינה טמונה רק בקיומם של אנשים אלה, אלא בעקביות הנרטיבית של התפוקה שלהם. הערכה פסימית או תרחיש קיצוני משודרים במהירות על פני ערוצים מרובים, ונראים לקהל הפוליטי כקונצנזוס של מומחים.
הדפוס מתפתח בדרך כלל כך: דוח אזהרה מתפרסם; מספר דוחות בולטים מגבירים אותו; תחנות טלוויזיה בשפה הפרסית בחו"ל מחזקות אותו; כלי תקשורת מרכזיים משדרים אותו מחדש; ולבסוף, נרטיב זה הופך ל"נקודת המבט המרכזית". במהלך תהליך זה, ההבדלים בין "הסתברות", "ניתוח" ו"עובדה" מיטשטשים. כאשר חבילה זו מגיעה לפוליטיקאי העסוק בדיווחים קצרים ובנרטיבים פשוטים, הסיכון לתפיסה מוטעית גובר.
ההשלכות של תפיסה מוטעית זו חורגות הרבה מעבר להצהרה לא מדויקת מהדוכן. אם מקבל החלטות בכיר יסיק מתמונה זו שהצד השני על סף קריסה, הוא ינוט לאפשרויות מסוכנות יותר: הטלת סנקציות מקסימליות בציפייה לקריסה מהירה, או אפילו פעולה צבאית מוגבלת בהנחה שלא תהיה תגובה יעילה. כאן, נרטיב כוזב עלול להפוך להחלטה אסטרטגית יקרה, שהשפעתה משתרעת מעבר ליחסים הדו-צדדיים וכוללת את הסדר האזורי והבינלאומי.
בינתיים, תפקידה של ישראל בנרטיב זה אינו יכול להצטמצם לעמדות פוליטיות גרידא. גורמים ישראלים, כולל בנימין נתניהו, התייחסו שוב ושוב ל"בניית נרטיב" ול"פעולות תקשורתיות" ככלי כוח וביטחון לאומי.
במהלך השנים האחרונות, רשת של חברות לובינג, מכוני מחקר, פרויקטים תקשורתיים ואנליסטים המקושרים קשר הדוק למערכת הביטחון הישראלית התמקדה בעקביות בהדגשת האיום האיראני והצורך בלחץ מקסימלי. החפיפה הזמנית והתמטית בין זרימה זו לבין התפוקה של כמה מכוני מחקר משפיעים בוושינגטון מדגימה שאין מדובר בזרימה מקוטעת, אלא במערכת משולבת של בניית נרטיבים. במסגרת זו, ניתן להניח שחלק מהנתונים המוגזמים או המוטים הנכנסים למחזור הניתוח ולאחר מכן לחבילות קבלת ההחלטות מיוצרים ומוגברים בתוך אותה רשת, ויכולים בסופו של דבר להשפיע על תפיסתו של טראמפ את המציאות בשטח באיראן.
השאלה המרכזית היא: כיצד נראית מפת זרימת הנתונים? מי מייצר את הנתונים הגולמיים? מי מפרש אותם? אילו כלי תקשורת גורמים להם להיראות אמינים? וכיצד הם מגיעים לנשיא? כאשר מציירים את המפה הזו, מתברר שחלק מהנרטיבים השקריים אינם תוצאה של טעות אקראית; אלא, הם תוצר של מערכת נרטיבית, מערכת המסוגלת להשפיע על תודעתו של מקבל ההחלטות ולשנות את מהלך ההחלטות הגורליות.