נסיגת קבוצת התקיפה של נושאות המטוסים אברהם לינקולן מהאזור הסמוך לחוף הדרום-מזרחי של איראן אינה עוד אירוע חולף בתוך התפתחויות אזוריות. על פי דיווחים בשטח, הקבוצה, יחד עם כמה משחתות וצוללות תומכות, הוצבה מחדש למיקום סמוך למפרץ עדן וממזרח לאי סוקוטרה, מה שהגדיל את המרחק בינה לבין נמל צ'בהאר לכ-1,400 קילומטרים. פריסה מחדש זו התרחשה במקביל להכרזה הרשמית של הדרגים הגבוהים ביותר בהנהגה הצבאית האיראנית על שינוי בדוקטרינת ההגנה שלה לכיוון גישה התקפית. להתכנסות שני אירועים אלה יש השלכות אסטרטגיות משמעותיות ולא ניתן לצמצם אותה להתפתחויות מבצעיות בלבד.
ניתן לקשר את ניתוח הנסיגה הזו בעיקר לתיקון חישובים שגויים של ארצות הברית. נוכחותן של קבוצות תקיפה של נושאות מטוסים ליד איראן נועדה תמיד להקרין כוח, להפעיל לחץ פסיכולוגי ולהגביר את ההשפעה במשוואות פוליטיות וביטחוניות. עם זאת, כלי זה יעיל רק כאשר לצד השני חסר הרצון להגיב או כאשר עלות התגובה סבירה. לאחרונה, סדרה של אותות מפורשים ומרומזים מאיראן ערערו על הנחה זו עבור וושינגטון. המסר היה ברור: כל פעולה מאיימת או ניסיון לבלום את איראן באמצעות לחץ משולב ייתקל בתגובה שעלולה לצאת משליטה.
בהקשר זה, הסוגיה המרכזית אינה רק היכולת הצבאית של איראן, אלא "הרצון להגיב" המוכח שלה. ניסיון העבר הראה שמה שמחייב את מקבלי ההחלטות הצבאיות של ארה"ב לנקוט משנה זהירות הוא הפוטנציאל לעימות לא מכוון שעלול לצאת משליטה פוליטית. ההכרזה הרשמית על שינוי בדוקטרינה, מוכנות מבצעית מוגברת ודגש על תגובה החלטית לכל תרחיש מערער העבירו את המסר שאיראן לא תגביל את עצמה לתגובה הגנתית גרידא לאיומים או התערבות. נסיגת הצי מהסביבה הקרובה, במובן זה, מדגימה הבנה של מציאות זו וניסיון למתן סיכונים.

בנוסף לגורם זה, יש לשים לב ל"אמנות האיום" של איראן, איום שאינו נולד מפעולה פזיזה, אלא דווקא מהדגשת ההשלכות של סכסוך פוטנציאלי. ניסוח תרחיש מלחמה אזורי, תוצאה טבעית של כל הרפתקה מוגבלת, שינה את המשקל האסטרטגי של נושאות המטוסים הכבדות. כאשר הסבירות לגלישה של משבר לביטחון האנרגיה, נתיבי השיט ורשת הבסיסים הצבאיים של ארה"ב באזור עולה, כלי כוח קונבנציונליים הופכים לפגיעויות. בנסיבות כאלה, נסיגת הצי מחופי איראן היא צעד הגיוני בהיגיון של ניהול סיכונים.
במקביל להתפתחות זו בשטח, וושינגטון שולחת אותות דיפלומטיים. עם זאת, פירוש אותות אלה כנסיגה פוליטית או רצון לפיוס יהיה טעות אסטרטגית. בהיגיון של ההתנהגות האמריקאית, דיפלומטיה ואיומים אינם נתיבים סותרים, אלא שני מרכיבים של חבילת לחץ רב-שכבתית. אותה מטרה הנשאפת על ידי פריסת צי כבד, הסלמת איומים צבאיים ותמיכה באי שקט פנימי ניתן להשיג גם באמצעות משא ומתן. ההבדל טמון באמצעים, לא במטרות.
וושינגטון הוכיחה שוב ושוב כי היא אינה משתמשת בדיאלוג כחלופה ללחץ, אלא כמשלים לו. בהקשר זה, דיפלומטיה יכולה להפוך לכלי לניהול זמן, לשבירת הלכידות הפנימית, להחלשת נחישות הצד השני ולעיצוב מחדש של הנוף לטובתו. לכן, נסיגה טקטית של הצי, במקביל למסרים פוליטיים, אינה עדות לשינוי כוונות, אלא חלק ממשחק מורכב של כיול מחדש של לחץ.
בסביבה כזו, החלטתה הסופית של איראן חייבת להתבסס על בחירה רציונלית התואמת את האינטרסים הלאומיים שלה. לא הגזמה בנסיגה הצבאית של ארה"ב ולא אופטימיות לגבי אותות דיפלומטיים צריכים להוות בסיס להחלטה זו. מה שיכול לחזק את עמדתה של איראן הוא שילוב מושכל של הרתעה יעילה, ערנות מפני לחצים משולבים והערכה מדוקדקת של כל הצעה פוליטית.
המשחק נותר רב שכבתי, והצלחה תדרוש הימנעות מחשיבה פשטנית והסתמכות על הערכה מדויקת וריאליסטית של נוף העימות.