בהינתן המתיחות סביב יחסי איראן-אמריקה, לא כל איתות דיפלומטי מסמל בהכרח הפחתה מוחלטת של המתיחות, כשם שלא כל מהלך צבאי הוא בהכרח הקדמה למלחמה. את הצהרת נכונותה של וושינגטון לחדש את המשא ומתן עם טהרן יש לנתח לא באופן שטחי, אלא במסגרת ההיגיון האסטרטגי של שני הצדדים, תוך התחשבות בשיקולים של הרתעה הדדית וניהול סיכונים בסביבות מתוחות. השאלה המרכזית היא: האם ניתן לראות באיתות דיפלומטי זה כיסוי לקניית זמן להשלמת ההכנות ההתקפיות וההגנה, או שמא הוא מכוון בצורה מדויקת יותר לבלימת ספירלת ההסלמה ולשליטה בעלויות הסכסוך?
דיפלומטיה ככלי לניהול הזירה
בספרות האסטרטגית, דיפלומטיה אינה רק אמצעי לפתרון סכסוכים, אלא גם כלי לניהול זירת התחרות. לעתים קרובות, מעצמות שומרות על ערוץ המשא ומתן פתוח, אפילו בשיא המתח, כדי לשלוט בהיקף אי הוודאות ולשמר את אפשרויות הפעולה שלהן. מנקודת מבט זו, הצעת משא ומתן יכולה לשרת תפקיד כפול: בדיקת כוונות הצד השני והתאמת עיתוי ההתפתחויות.
בהקשר זה, ההנחה של "קניית זמן" היא הגיונית. כדי לבצע מבצע מורכב, כל שחקן צבאי צריך להשלים סדרה של הכנות מודיעיניות, מבצעיות, לוגיסטיות והגנתיות. במיוחד בתרחישים בהם סביר שתגובה הדדית חזקה תתרחש, שיפור יכולות ההגנה מפני טילים, חיזוק כיסוי ההגנה האזורי, הגברת התיאום עם שותפי הברית והכנת תשתית מגן הופכים קריטיים. דיפלומטיה יכולה למלא את תפקידו של "מפריע אסטרטגי" בהקשר זה.
עם זאת, להנחה זו מגבלה משמעותית: קשה להסתיר לחלוטין הכנות למבצע בקנה מידה גדול. תנועות כוחות בקנה מידה גדול, שינויים בתצורות מערכת ההגנה, רמות כוננות מוגברות ותמרונים לוגיסטיים ניתנים בדרך כלל לניטור על פני מספר רמות מודיעין. לכן, תקפותה של ההנחה לפיה מבצע צבאי גדול מתוזמן כך שיתפוס תאוצה תלויה בראיות בשטח ובאינדיקטורים אובייקטיביים, ולא רק באותות פוליטיים.
הדילמה של תגובה מוגבלת לעומת תגובה מלאה
גורם מכריע נוסף הוא משוואת העלות-תועלת של מתקפה מוגבלת. כאשר צד מצהיר רשמית כי יגיב בתגובה מלאה לכל מתקפה מוגבלת, כללי המשחק משתנים. במקרה זה, האפשרות של "מתקפה מוגבלת ומדויקת" הופכת מכלי בעל סיכון נמוך להימור יקר. בהיגיון ההרתעה, הדבר מקביל למעבר מהרתעה לינארית להרתעה הסלמה; כלומר, אפילו פעולה קטנה יכולה לעורר תגובה גדולה.
עבור ארצות הברית, מתקפה מוגבלת משמעותית רק אם מתקיימים שלושה תנאים: היכולת להכיל את תגובת הצד השני, ודאות יחסית שהיקף הסכסוך יישאר מוגבל, והשגת הישגים מבצעיים ברורים. אם שלושת התנאים מוטלים בספק, פעולה מוגבלת אינה רק הרתעה אלא עשויה גם להיות זרז להסלמה. בסביבה כזו, האות למשא ומתן הופך לאמצעי להפחתת הסיכונים של סכסוך לא רצוי ולא לכיסוי להתקפה.
תפקיד הלגיטימציה ולוחמה נרטיבית
אין להתעלם מתפקידה של בניית נרטיב בדיפלומטיה. הצהרת נכונות לנהל משא ומתן היא מסר רב-גוני המכוון לדעת הקהל המקומית, לבעלי ברית זרים ולצד השני. מסר זה יכול להינתן במטרה לבסס תדמית של "הצד האחראי" ולהעביר את נטל המבוי הסתום לצד השני. אם הדיאלוג ייכשל, הצד שיזם את המשא ומתן נמצא בעמדה טובה יותר להצדיק פעולות נוספות.
מנקודת מבט זו, דיפלומטיה יכולה להיות חלק מלוחמה נרטיבית; כלי לעיצוב סביבת התפיסה לפני כל התפתחויות בשטח. במקרה זה, המטרה העיקרית אינה לקנות זמן למתקפה, אלא להשיג לגיטימציה להפעלת לחץ; לחץ שיכול להיות כלכלי, פוליטי, קיברנטי או ביטחוני, ולאו דווקא צבאי.
ההיגיון של משחק דו-כיווני ושיווי משקל לא יציב
אם התנהגות שני הצדדים ממוסגרת בהקשר של תורת המשחקים, המצב דומה למשחק הסלמה בעל סיכון גבוה, שבו כל מהלך תוקפני יכול לעורר תגובת שרשרת. במשחקים כאלה, שחקנים רציונליים בדרך כלל שומרים על "ערוץ אמון" כדי להימנע מהגעה לנקודת אל-חזור. משא ומתן יכול לשמש כערוץ אמון זה אם הוא לא מוביל להסכם מהיר.
שיווי המשקל הקיים אינו יציב אך ניתן לניהול: הרתעה הדדית, איומים הדדיים ודיפלומטיה מקבילה יעילים בו זמנית. סילוק כל צד מגביר את הסבירות לגלישה לעימות בלתי נשלט.
תיאורטית, ניתן להשתמש בהצעת המשא ומתן כדי לקנות זמן ולהשלים הכנות הגנתיות והתקפיות, אך ללא ראיות מעשיות מספיקות, לא ניתן לראות בכך הנחה רווחת. לעומת זאת, משקלם של משתני ההרתעה ההדדית, סיכוני ההסלמה וחוסר הוודאות סביב תוצאותיה של כל התקפה מוגבלת מחזקים את התרחיש של שימוש בדיפלומטיה ככלי לניהול סיכונים ובקרת מתח. בסביבה שבה המחיר של כל טעות בחישוב גבוה, משא ומתן הופך לפוליסת ביטוח למניעת מלחמה לא רצויה, ולא להקדמה לה.
הצהרת ארצות הברית על נכונותה לנהל משא ומתן עם איראן אינה רק מחווה דיפלומטית שגרתית; אלא, היא יכולה להיות כלי לבלימת מתחים וחלק מאסטרטגיה מבוססת זמן לשינוי מאזן הכוחות. השאלה המכרעת היא: האם שולחן המשא ומתן הופעל כדי למנוע מלחמה, או כדי ליישם אסטרטגיית לחץ מתוכננת מראש?