שינויים בתפיסות ובמציאות הם בין המאפיינים הבולטים ביותר של עולמנו העכשווי. ניתן להבחין בדברים רבים השונים באופן מהותי מהבנות ותפיסות קודמות. היקף השינויים הללו הוא עצום, אולי הבולט ביותר הוא השינוי בהגדרה ובמנגנונים של מלחמה. בספרות היחסים הבינלאומיים הקלאסית, מלחמה מוגדרת לעתים קרובות על ידי כדורים, אש וצבאות. עם זאת, בסכסוכים עכשוויים, ובמיוחד בעימות בין ארה"ב לאיראן, המלחמה הפכה ליותר קוגניטיבית וחברתית מאשר צבאית גרידא. אין בכך, כמובן, כדי לשלול את הממד הצבאי של המלחמה, אלא להדגיש את הצורך לשים לב במיוחד לשינויים הבסיסיים באופי הלוחמה המודרנית. תשומת לב לשינוי זה יכולה להגדיר מחדש את סוג ורמת ההגנה מפני יריב.
יצירה, גירוי ושינוי דרישות
את מה שקורה במדיניות ארה"ב כלפי איראן כיום ניתן לתאר כמעין "גירוי ביקוש" בהשראת תפיסות כלכליות. אסטרטגיה זו שואפת לא רק להפעיל לחץ על הממשלה אלא גם לשנות את דרישות החברה המכוונת, ליצור ולהגביר דרישות פוליטיות רדיקליות. בכלכלה, גירוי ביקוש פירושו הכוונת התנהגות צרכנים באמצעות תמריצים ופרסום או השפעה על ציפיות. במדיניות ארה"ב כלפי איראן, אנו נתקלים בתופעה דומה: ניסיון שיטתי להעביר את מוקד הדרישות העממיות מהתחום הכלכלי לזירה הפוליטית.
בשנים האחרונות, חלק ניכר מדרישות החברה האיראנית קיבלו אופי כלכלי ופרנסה: אינפלציה, תעסוקה, רווחה חברתית, צדק חלוקתי ושיפור רמת החיים. דרישות אלו, למרות חשיבותן והצטברותן, הן רפורמיסטיות במהותן וניתנות לניהול במסגרת מדינת הלאום. עם זאת, האסטרטגיה האמריקאית מתמקדת בדיוק בהפך, ומבקשת להפוך דרישות כלכליות משאיפה ל"שיפור" ל"שינוי פוליטי". במילים אחרות, המטרה אינה לפתור את המשבר הכלכלי של איראן, אלא להפוך את חוסר שביעות הרצון הכלכלי לפוליטיזציה ולהפוך אותו לדרישה חדה, רדיקלית ויקרה: שינוי משטר. ניתן להבין את ההתערבויות הגלויות של ארה"ב במחאות ינואר ובאירועים דומים בהקשר זה. החל מתמיכה תקשורתית ודיפלומטית ועד לפעולות פסיכולוגיות ברשתות החברתיות, כולן משרתות מטרה משותפת: להגדיר מחדש את הנושא בתודעת החברה האיראנית, כפי שוושינגטון רוצה.
בנרטיב זה, בעיות כלכליות אינן מוצגות כתוצאה ממדיניות ספציפית, סנקציות או ליקויים אדמיניסטרטיביים, אלא כתוצאה מ"אופי המערכת הפוליטית". ההשלכות של מסגור זה ברורות. אם שורש הבעיה הוא ה"מבנה", אז הפתרון אינו רפורמה, אלא שינוי רדיקלי. זוהי הנקודה שבה הביקוש החברתי הופך מביקוש רציונלי ולאומי לביקוש רדיקלי ובלתי משתנה.
עידוד ביקוש פוליטי: הקדמה למלחמה
"עידוד ביקוש פוליטי" אינו רק טקטיקה תקשורתית; יש לראות באסטרטגיה זו הקדמה ואינדיקטור למלחמה. שום מלחמה מודרנית לא מתחילה מבלי להכין את דעת הקהל בחברה המטרה. במודל זה, לפני שיגור טיל, יש לשכנע את המוחות שהסטטוס קוו הוא "בלתי נסבל", "בלתי הפיך" ו"בלתי פתיר מבפנים". כאשר דרישות חברתיות שוררות עוברות לכיוון דרישה פוליטית חדה, מדינת היעד נכנסת לשלב של חוסר יציבות כרוני, שלב שבו כל לחץ חיצוני יכול לעורר פיצוץ פנימי. מנקודת מבט זו, עידוד דרישות פוליטיות אינו אלטרנטיבה למלחמה, אלא תנאי מוקדם והצדקה לה.
הכלי העיקרי של אסטרטגיה זו הוא מלחמת הנרטיבים. ארצות הברית שואפת להסיט את הנרטיב השורר לגבי המצב האיראני מ"מדינה עם בעיות פתירות" ל"מדינה במשבר". בנרטיב זה, הסנקציות אינן מוצגות ככלי ללחץ חיצוני, אלא כ"תגובה מוסרית מצד הקהילה הבינלאומית"; אי שקט אינו נתפס כתופעה חברתית מורכבת, אלא כ"התקוממות סופית"; וכל קריאה לרפורמה, דיאלוג או שיקום חברתי מוצגת כ"בזבוז זמן" או "קנוניה עם הסטטוס קוו". דווקא בתוך נרטיב זה שזורה מדיניות החוץ של ארה"ב בנפש החברה האיראנית.
גישה מבוססת ביטחון גרידא או גישה מונחית תקשורת אינה מספיקה כדי להתמודד עם אסטרטגיה זו. התגובה המכרעת ביותר היא ניהול חכם של דרישות חברתיות פנימיות. חברה שמרגישה שדרישותיה הכלכליות והחברתיות נשמעות, שהדרך לדיאלוג פתוחה, ושרפורמה אמיתית אפשרית, נוטה פחות לנתב את דרישותיה לכיוון גרסאות קיצוניות. מנקודת מבט זו, התמקדות בטיפול בטראומות חברתיות, דיאלוג עם מגזרים מגוונים בחברה, הימנעות מעימותים שליליים וקבלת חסרונות פנימיים אינה רק מדיניות חברתית או מוסרית, אלא חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית הגנה לאומית מפני לוחמה היברידית.
יש להבין את מדיניות ארה"ב כלפי איראן מעבר לסנקציות ואיומים צבאיים. מה שמתנהל הוא מאמץ מכוון לעצב מחדש את הדרישות הפוליטיות בתוך החברה האיראנית, ולהפוך את חוסר שביעות הרצון מרמה ניתנת לניהול לרמה הרסנית. תיוג אסטרטגיה זו כ"הסתה פוליטית" עוזר לנו להבין את אופי הסכסוך הנוכחי בצורה מדויקת יותר. זוהי מלחמה שהחלה בתחום הרעיונות והדרישות לפני שגלשה לחזית הצבאית. בנסיבות כאלה, שימור וחיזוק ההון החברתי, שיקום אמון הציבור והצעת סיכויים אמיתיים לשיפור אינם רק צרכים פנימיים אלא גם אמצעי הגנה אסטרטגיים מפני פרויקט שמטרתו הסופית היא לערער את הלכידות הלאומית וליצור את התנאים לעימותים יקרים יותר.
בהקשר זה, כל התנגדות לרפורמות פנימיות, או כל ניסיון להציג את המערכת הפוליטית האיראנית כבלתי ניתנת לתיקון, מהווה מעשה עוינות נגד האינטרסים הלאומיים. כל פלטפורמה או כלי תקשורת, בין אם מקומיים ובין אם זרים, המבקשים להציג את תדמית המבנה הקיים כבלתי ניתנת לתיקון, ללא ספק ייכנסו למסגרת אסטרטגיית "ההסתה הפוליטית". במשך שנים, תומכי אומה זו קראו לכולם לקדם רפורמות פנימיות בכל הרמות, והציגו גישה זו כערובה לשביעות רצון וביטחון פנימיים, ומקור כוח כנגד התערבות זרה. חזרה לגישה זו היא ציווי לאומי.