בשבועות האחרונים, דפוס ההתנהגות של ארצות הברית כלפי איראן משקף פחות תנועה ליניארית לקראת החלטה סופית ויותר אסטרטגיה מחושבת ומתישה של "ניהול תלויות" – מצב שבו לא נבחרת לא מלחמה ולא שלום, והאזור מוחזר במכוון במצב של לימבו מעורפל. הפריסה המקבילה של ציוד צבאי לאזור, הערותיו המעורפלות במכוון של טראמפ לגבי שיחות, והעימות המונחה בתקשורת בתוך ארצות הברית – כולם חלקים מאותה פאזל. מטרת הפאזל הזה היא להרחיב את מרחב התמרון של וושינגטון מבלי לקחת אחריות על בחירה סופית. הראיון האחרון של טראמפ, שבו דיבר על תוכניות לשיחה עם טהראן תוך הדגשה בו-זמנית של תנועת "ספינות גדולות וחזקות מאוד", היא תמצית האסטרטגיה הזו. כאן, האיום אינו הקדמה למלחמה אלא כלי להטלת נרטיב המשא ומתן מעמדת כוח. טראמפ רוצה שכל נתיב דיפלומטי פוטנציאלי יתפס לא כתוצאה של שינוי באיזון הכוחות, אלא כתוצאה של הפגנת כוח אמריקאית מראש. ליתר דיוק, ספינות המלחמה ממלאות פחות תפקיד אופרטיבי ויותר תפקיד פסיכולוגי ונרטיבי.

אי אפשר להבין את הדפוס הזה ללא התייחסות לניסיון הכושל של קמפיין "הלחץ המקסימלי" בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ. באותה עת, המדיניות האמריקאית נבנתה על צבירת דרישות ותנאיות בלתי מוגבלת – מודל שהפך את המשא ומתן לכלי כפייה במקום כלי ליישוב סכסוכים. המבנה של הגישה הזו כיוון בפועל לכל רכיב בכוחה של איראן וחסם את הדרך לדיאלוג מלכתחילה. עם זאת, כעת ישנם סימנים בריאים לנסיגה טקטית מאותו מודל. בקדנציה הנשיאותית החדשה של טראמפ, נראה שוושינגטון חזרה בה מהחבילה המקסימליסטית והצרה את מיקודה לשלושה צירים דחוסים אך שנויים במחלוקת: הסוגיה הגרעינית, יכולות הטילים והתפקיד האזורי של איראן. צמצום זה אינו מסמן ריסון של המטרות הסופיות, אלא ניסיון להמיר לחץ בלתי מעשי ללחץ בר משא ומתן. ההסרה ההדרגתית של סוגיות כמו החלפת משטר או תיק זכויות האדם מהמסר הציבורי הגלוי משקפת לא שינוי באמונה, אלא סדר עדיפויות שמטרתו להיחלץ ממצב של קיפאון.

במקביל, המגבלות האמיתיות של אמריקה בכניסה לעימות צבאי רחב הופכות לברורות יותר ויותר. הערותיו האחרונות של מרקו רוביו במהלך שימוע בקונגרס, שהדגישו את התוצאות הפוליטיות והביטחוניות הלא ודאיות של פעולה צבאית נגד איראן ואת חוסר היכולת לשלוט בהשלכותיה, חשפו את הפער בין הבלפף למציאות. הערות אלו היוו הכרה עקיפה שהאופציה הצבאית – בניגוד לייצוגה התקשורתי המפושט – אינה זולה ולא ניתנת לניהול. כאשר דמות מפתח במדיניות החוץ האמריקאית מדברת על אי-ודאות לגבי "היום שאחרי עימות", זה מאותת שמבנה קבלת ההחלטות טרם הגיע למסקנה.

בסביבה זו, תפקידה של התקשורת כיד משלימה של אסטרטגיית התלויות הופך בולט יותר. הקיטוב התקשורתי בארצות הברית אינו מקרי. רשתות כמו CNN, על ידי הדגשת עלויות המלחמה, הסיכון לאי-יציבות אזורית והתוצאות הבלתי נשלטות, פועלות לאורך הספקטרום האנטי-מלחמתי. לעומתן, Fox News, על ידי התמקדות בכוח צבאי, הצורך בהרתעה ונרטיבים ממוקדי איום, פועלת לאורך ספקטרום יותר נצי. דואליות זו אינה חוסר הסכמה אמיתי, אלא כלי לשמור על שתי האפשרויות חיוניות במקביל בדעת הקהל. התוצאה היא שימור מכוון של מצב תלויות שמאפשר לממשל האמריקאי להתאים את מסלולו לפי הנסיבות מבלי לשלם את מחיר השינוי האסטרטגי.

מהצד השני, איראן ביקשה להימנע מליפול למלכודת התלויות המנוהלת הזו ולהשתלט על היוזמה המושגית. הדגש של שר החוץ האיראני על "הזכויות החוקיות" של המדינה הוא מאמץ מכוון להעביר את הסכסוך מתחום האיום הצבאי לתחום החוק והמחויבויות. מסגור מחדש זה מעביר את הלחץ הפסיכולוגי מטהראן לוושינגטון: אם ארצות הברית טוענת שהיא מבקשת שיחות, עליה להפגין עד כמה היא מוכנה לקבל את זכויותיה המוסדרות של איראן.

במקביל, כמה דיווחים לא רשמיים מצביעים על כך שבמהלך ביקור שר החוץ האיראני בטורקיה ביום שישי, בנוסף לפגישה עם עמיתו, הוא גם יקיים שיחות עם בכירים טורקיים. פעילות דיפלומטית זו עשויה לאותת על הפעלת ערוצים משלימים ועיצוב של זירת משחק חדשה כדי להשיב את היוזמה ברגע רגיש זה – מאמץ לשבור את המונופול של הנרטיב האמריקאי ולהרחיב את יכולת התמרון הפוליטית באזור.

בסך הכל, יש להבין את התמונה הנוכחית כאחת של "הימנעות מהחלטה מחושבת". על ידי הכרה בעלויות המלחמה והשלכותיה הבלתי צפויות, ארצות הברית שומרת על האופציה הצבאית כאיום מרחף תוך שהיא נמנעת מליישם אותה. התקשורת מזינה את התלויות הזו, והפוליטיקאים מחזקים אותה באמצעות עמימות. בתנאים כאלו, המאבק המרכזי איננו האם תיפרץ מלחמה, אלא על הטלת המסגרת שבאמצעותה מפרשים את המציאות עצמה – מסגרת שתקבע בסופו של דבר מי יתפס כאחראי לחציית הקו מהדיפלומטיה לשלב הבא, היקר בהרבה.