הגרסה שפורסמה של מסמך אסטרטגיית ההגנה הלאומית של ארה"ב לשנת 2026 חושפת הופעתה המחודשת של דפוס פוליטיקת הכוח המוכר של וושינגטון, אך בכנות חסרת תקדים. דפוס זה מגדיר "הגנה על האינטרסים של ארה"ב" לא במסגרת נורמות בינלאומיות מבוססות, אלא על פי ההיגיון של גישה, שליטה והפעלת כוח צבאי. ההתמקדות הספציפית של המסמך בחצי הכדור המערבי, יחד עם התייחסויות ישירות לגרינלנד ותעלת פנמה, היא עדות ברורה לחזרה לחשיבה התפשטותית המנסה לנהל את הגיאופוליטיקה של המאה ה-21 עם היגיון של המאה ה-19.
במסמך, חצי הכדור המערבי מוצג כ"עדיפות עליונה" של הביטחון הלאומי של ארה"ב - מושג המושרש בדוקטרינת מונרו ונתפס זה מכבר כרישיון בלתי פורמלי להתערב, ללחוץ ולבלום גורמים אחרים. מה שמייחד איטרציה זו הוא הסטייה הברורה מרטוריקה שמרנית והשילוב הישיר של שפת "אפשרויות אמינות" להבטחת גישה צבאית ומסחרית. שפה זו מובנת בדרך כלל בספרות האסטרטגית של ארה"ב כמרמזת על שיקול של מגוון תרחישי לחץ, איום ואפילו כוח קשה.

גרינלנד: נכס אסטרטגי או טריטוריה עצמאית?
ההתייחסות הישירה לגרינלנד במסמך זה חורגת מעבר לשיקולים ביטחוניים גרידא. כנקודת מוקד גיאופוליטית המקשרת את האוקיינוס ​​האטלנטי לאוקיינוס ​​הארקטי, גרינלנד הפכה למוקד תחרות בין מעצמות בשנים האחרונות. הדגש של הפנטגון על מתן אפשרויות אמינות לגישה צבאית לאזור תואם את גישתה הקודמת של וושינגטון להציע לרכוש את גרינלנד - הצעה שלמרות שנדחתה באופן דיפלומטי, הדגימה שארצות הברית רואה בשטח לא חלק מהריבונות הדנית, אלא כנכס אסטרטגי שניתן לרכוש או לשלוט בו.

תעלת פנמה: מחופש הניווט לנקודת שליטה
תעלת פנמה, יחד עם גרינלנד, תופסת מקום מרכזי במסמך זה. התעלה, שאמורה להיות, על פי המשפט הבינלאומי, מעבר חופשי לסחר עולמי, הפכה, מנקודת מבטה החדשה של וושינגטון, לנקודת תורפה ביטחונית שחייבת להישאר תחת "ערבות גישה" אמריקאית. כתיבה זו מרמזת באופן מרומז שכל שינוי במאזן הכוחות בפנמה - במיוחד עם ההשפעה הגוברת של סין - יכול להיחשב כאיום מנקודת מבטה האמריקאית ולהצדיק תגובה. לפיכך, מושג חופש הניווט מפנה את מקומו להיגיון השליטה.
ניתן לנתח בהקשר זה גם את אזכור "המפרץ האמריקאי" לצד גרינלנד ותעלת פנמה כניסיון להגדיר מחדש את תחום ההשפעה הבלעדי של וושינגטון סביב הגיאוגרפיה שלה ולהעביר את המסר שארצות הברית עדיין רואה את עצמה כשחקן הדומיננטי בתחום זה. גישה זו, במקום להיות הגנתית, היא פרואקטיבית ומתפשטת במהותה, משום שהאיום העיקרי אינו מתקפה צבאית קרובה, אלא שחיקת ההגמוניה הגיאופוליטית האמריקאית.

מגן מפני אמביציה גיאופוליטית
בחזית הצבאית, הדגש של המסמך על פריסת מערכת כיפת הזהב מחזק פרספקטיבה זו. המערכת אינה רק פרויקט הגנה מפני טילים; היא חלק ממאמצי ארצות הברית ליצור מגן ביטחוני מפני השלכות מדיניותה התוקפנית - מגן המאפשר לה לנקוט באסטרטגיה של לחץ והתערבות בעלות נמוכה יותר. במקביל, צמצום הסיוע לבעלות ברית מאותת על מעבר למודל של "בניית בריתות יקרה" למודל המתמקד באינטרסים מיידיים ובסדרי עדיפויות פנימיים.
בהקשר זה, ההתעקשות על סיום המלחמה באוקראינה הופכת מובנת, מונעת לא מדאגה ליציבות הומניטרית או בינלאומית, אלא מהרצון לשחרר משאבים צבאיים וכלכליים אמריקאים כדי להתמקד ביריבויות קריטיות יותר, במיוחד בחצי הכדור המערבי ובאזורים אסטרטגיים כמו הארקטי. סיום המלחמה נתפס כסגירת פרק של התשה והקצאת משאבים מחדש למטרות עדיפות.
בסך הכל, אסטרטגיית ההגנה הלאומית של ארה"ב לשנת 2026 מציגה תמונה ברורה של המשך וההתעצמות של גישת ההתפשטות של וושינגטון, גישה המשתמשת ברטוריקה ביטחונית כדי להצדיק את שליטתה על נתיבים חיוניים, אזורים רגישים ומסדרונות גיאופוליטיים קריטיים. ההתייחסות המפורשת ל"אפשרויות אמינות" לגישה צבאית לגרינלנד ולתעלת פנמה אינה פרט טכני, אלא מסר פוליטי אסטרטגי: ארצות הברית מוכנה להשתמש באמצעים צבאיים כדי לשמור על ההגמוניה והשפעתה. מסמך זה חורג מלהיות מפת דרכים הגנתית בלבד; זוהי הצהרה על אופקים חדשים לשאיפות כוח במערכת הבינלאומית.