על ידי העלאת טענה חדשה לפיה תל אביב סיפקה לממשלת ארה"ב מידע על "הוצאות להורג המוניות של מפגינים באיראן", כלי התקשורת של הישות הציונית פתחו פרק חדש במלחמתם הנרטיבית נגד הרפובליקה האסלאמית של איראן. הופעתה המחודשת של טענת "הוצאות להורג" זו והפצתה הנרחבת בתקשורת הפרסית העוינת, תוך שימוש בשפה חד משמעית וללא הצגת ראיות עצמאיות או ניתנות לאימות, מדגימות כי המטרה העיקרית אינה חשיפת האמת, אלא הטמעת נרטיב מפוברק בתודעה התקשורתית המערבית - נרטיב שיכול בהמשך להוות בסיס לסנקציות חדשות, החלטות פוליטיות ואף צעדים משפטיים או ביטחוניים.
ההתפתחויות האחרונות במלחמה הנרטיבית בין הרפובליקה האסלאמית של איראן לציר ארה"ב-ישראל הראו שוב כי נושא "זכויות האדם" אינו דאגה אמיתית, אלא כלי פונקציונלי במסגרת קמפיין הלחץ המרבי נגד איראן. בהקשר זה, התנהגותו ורטוריקתו של נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ משמשות דוגמה מובהקת לניסיון לנהל כשלים בשטח באמצעות פעולות פסיכולוגיות והפקת הצהרות לא מציאותיות. לאחר שטראמפ, בניגוד להצהרותיו הראשוניות, חזר בו מהבטחתו לתמיכה צבאית ישירה במפגינים, הוא ניסה להצדיק את הנסיגה הזו בטענה שקרית על כוונתה של איראן "להוציא להורג יותר מ-800 מפגינים" ואת נטישתה לאחר מכן של תוכנית זו עקב איומיו האישיים. יחד עם זאת, היה ברור שהצהרה זו לא הייתה פליטת פה או הייפ תקשורתי, אלא חלק מתוכנית מתוכננת היטב בעלת תפקיד כפול: מצד אחד, לכסות את חוסר יכולתה של אמריקה להפוך את המהומות למשבר ביטחוני בלתי נשלט, ומצד שני, לזרוע זרעי שקרים לניצול מאוחר יותר במישור המשפטי, התקשורתי והדיפלומטי.
כעת, יש לנתח את הדיווח התקשורתי הישראלי בקפדנות על פי אותם קריטריונים. הטענה החוזרת ונשנית על "הוצאת מפגינים להורג" במונחים קטגוריים, ללא מתן ראיות מהימנות, מצביעה על המשך קמפיין דיסאינפורמציה מתואם בין וושינגטון לתל אביב. קמפיין זה אינו מכוון לשכנע את דעת הקהל, אלא לנרמל שקר ולהפיכתו ל"עובדה מקובלת" במעגל קבלת ההחלטות המערבי. ראוי לציין כי מאמצים אלה ליצור אווירה נוחה מתרחשים בהקשר שבו, למרות איומים, תמריצים ולחץ עז מצד ארצות הברית ובעלות בריתה, מועצת זכויות האדם אימצה את ההחלטה המגנה את איראן ברוב חלש ושברירי. עובדה זו היא עדות ברורה לירידה בכוח השכנוע של הנרטיב המערבי ולספקות החמורים שמעוררות מדינות רבות בנוגע לטענות המועלות. חלק ניכר מספקות אלה נובע מהיקף חסר התקדים של פשעים שבוצעו במהלך המהומות האחרונות על ידי גורמים מאורגנים המזוהים עם רשתות הנתמכות על ידי ארצות הברית וישראל; פשעים שלפי הסטטיסטיקה הביאו למותם של כ-2,600 אנשי ביטחון ואזרחים מן השורה, מלווים בסצנות חסרות תקדים של הטלת מומים, הצתה ותקיפות חסרות הבחנה.
בהקשר זה, הניסיון להפוך את תפקידי הקורבן והעבריין לא רק חסר אמינות מוסרית אלא גם עומד בפני מגבלות חמורות מבחינה אסטרטגית. טענת התקשורת הישראלית בדבר "ראיות חד משמעיות" להוצאה להורג של מפגינים, מבלי לספק תיעוד עצמאי וניתן לאימות, אינה רק דליפת מודיעין, אלא חלק ממבצע פסיכולוגי משותף בין שניים ממפירי זכויות האדם הידועים לשמצה בעולם. הרקורד של המשטר הציוני בהריגת אזרחים מערער באופן מהותי את הלגיטימיות של כל טענה מוסרית שהוא עשוי להעלות.
מנקודת מבט אסטרטגית, ניתן לטעון כי ארצות הברית וישראל עוברות משלב של "חוסר יציבות בשטח" לשלב של "לחץ משפטי נרטיבי". כישלונן ליצור קריסה חברתית מתמשכת או פרצה ביטחונית בתוך איראן אילץ אותן לפצות על הפסדי השטח שלהן בעלויות פוליטיות ובינלאומיות על ידי בידוק, הגזמה וחזרה על שקרים. עם זאת, הניסיון האחרון מראה כי גם כלי זה מוגבל ומאבד בהדרגה את יעילותו לנוכח עובדות אובייקטיביות, ובמיוחד חשיפת תפקידן של רשתות אלימות המקושרות למערב. מה שיהיה מכריע הוא לא כמות השקרים החוזרים ונשנים, אלא יכולתם של השחקנים לבנות נרטיב ריאליסטי, לתעד באופן חוקי את הפשעים בפועל, ולהפעיל ביעילות דיפלומטיה נרטיבית הן ברמה האזורית והן ברמה הבינלאומית. זהו תחום שבניגוד למה שמתכנני הלוחמה הפסיכולוגית מדמיינים, נראה שיש בו משוואות שכבר אינן חד-צדדיות או יוצאות משליטה.