לא היתה מעולם היחס של ישראל לאיראן יחס חולף, ולא רק "חיפוש אינטרסים" בשולי הסכסוכים הגדולים. בתודעה של המדינה העברית, היתה זו יחס מייסד, חלק מהנדסת הביטחון הלאומי מהשנים הראשונות, ואחר כך הפכה איראן לאויב המרכזי שעליו נבנים האסטרטגיות, ומתוכננות המלחמות הסודיות והגלויות.

כאן בדיוק טמונה התמונה שהשתנתה: ממדינה שהוצגה בתל אביב כ"חומה מזרחית" המתמודדת בגל הלאומיות הערבית, ל"ראש התמנון" אחרי 1979 – שיש להכות בו במקום להסתפק בחיתוך זרועותיו. מן השאה מוחמד רזא פהלווי עד למראה עלי ח'אמנאי, השתנתה צורתה של איראן, ועמה שנו כללי המערכה. אבל הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא שתל אביב לא התייחסה לאיראן כ"מדינה רחוקה", אלא כבת ברית או כאויב שמנהלים עמו מערכה בכל החזיתות.

מאז הקמת היישוב, הבין דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, שישראל, בסביבה ערבית רחבה, זקוקה להנדסת טבעת-נגד סביב העולם הערבי עצמו. כך נולד מושג "ברית הפריפריה" (או "הברית ההיקפית"), שבו שזרה תל אביב קשרים עם מדינות לא-ערביות או מיעוטים ואתניות באזור, במטרה להקיף את המדינות הערביות ולצמצם את יכולתן לכפות משווה כוח.

במסגרת זו, נראתה איראן של השאה כאוצר אסטרטגי: מדינה גדולה, לא-ערבית, בעלת שאיפה אזורית, ובעלת עוינות כמוסה כלפי הפרויקט הלאומי הערבי שהתפשט בשנות ה-50 וה-60. לא נזקקה תל אביב להרבה שכנוע כדי לראות בטהרן "בת ברית טבעית" שמקלה עליה את התנועה במזרח התיכון.

ב-1950 הכירה איראן דה-פקטו בישראל. עם הזמן התפתחה היחס לנציגות ישראלית קבועה בטהרן, שהגיעה בשנות ה-70 לרמת שגרירות. אחרי מלחמת 1967 נכנסה היחס לתקופה זהובה: ישראל זקוקה לנפט, ואיראן הציעה את עצמה כספק מרכזי. אבל החשוב יותר היה שיתוף הפעולה הצבאי הסודי: ישראל, שבנתה חלק גדול מעוצמתה על עליונות טכנולוגית, מצאה באיראן שוק, שותף והזדמנות לפיתוח משותף. כאן לא היתה איראן עוד "ידידה פוליטית", אלא מכלולת בפרויקט הביטחוני שלה. היחס בין המוסד לסאוואק (שירות הביטחון של השאה) היה אבן הפינה: שיתוף מודיעיני, החלפת מידע, אימון כדרים ובניין יכולת ביטחונית למשטר שחשש מהפיכות פנימיות כמו שחשש מאויביו בחוץ. עם הזמן לא ראתה ישראל באיראן רק "שער", אלא "חומה" שומרת על גבה מכיוון המשראק.

ב-1979 השתנה הכל. כשהפך אייתוללה ח'ומייני את משטר השאה, לא נפל רק בת ברית של ישראל, אלא נפלה עמו מפה אזורית שלמה שתל אביב ידעה כיצד לטפל בה. איראן הפכה לרפובליקה אסלאמית נושאת אידאולוגיה עוינת למערב ועוינת בביטוי הישיר לישראל. מהימים הראשונים שם ח'ומייני את ישראל בלב המערכה העיקרית. לא עוד סכסוך גבולי או פוליטי, אלא "אויב לאסלאם", "השטן הקטן" לעומת "השטן הגדול" – ארה"ב.

בפברואר 1979 ניתקה איראן החדשה את היחסים הדיפלומטיים והמסחריים עם ישראל. נסגרה השגרירות הישראלית בטהרן ונמסרה לאש"ף כהצהרה פוליטית ש"ברית הפריפריה" סיימה את דרכה. עם עליית עלי ח'אמנאי לא שכך העוינות, אלא התארגנה למדיניות ארוכת-טווח. איראן אמצה תמיכה בכוחות ההתנגדות העוינים לישראל: חזבולה בלבנון, חמאס והג'יהאד האסלאמי בפלסטין, ואחר כך רשת רחבה יותר דרך סוריה, עיראק ותימן – וכך נולד "ציר ההתנגדות".

מן הצד השני, ראתה ישראל מהשנות ה-90 ואילך את איראן כסכנה אסטרטגית ראשונה. לא עוד איום רק על גבולותיה או ב"טבעת האש" סביבה, אלא איום על הקיום עצמו – בגלל הפרויקט הגרעיני, הטילים הבליסטיים, ההשפעה האזורית ו"הזרועות" החמושות שמסוגלות להדליק חזיתות מרובות ברגע אחד.

ישראל פעלה להתמודד עם האיום: בשיח נגד איראן הדגישה הבדלה בין העם האיראני למשטר האסלאמי. נתניהו פנה בהודעות בפרסית, בניסיון להציג את ישראל כ"מגנה על קיומה". אבל במעשה – ישראל לא רואה באיראן יריב שאפשר להכיל בלבד, אלא איום שיש לפרק: מניעת גרעין בכל מחיר, כיבוד ההשפעה, מניעת התבססות צבאית קרובה, עצירת תמיכה בארגונים חמושים, ושימור לחץ בינלאומי תמיד – ואפילו שינוי משטר לכזה שלא ירצה נשק גרעיני או ירצה בהעלמת ישראל.

המשווה בתודעת המערכת הביטחונית: הפכת איראן מאיום מקומי של תל אביב לאיום בהשגע עולמי. מכאן העקשות להציג אותה כסכנה החורגת מישראל – כדי לזכות בגיבוי בינלאומי קבוע.

לכן שואפת ישראל להפיל את המשטר – אף שלא מכריזה על כך בפה מלא, כדי שלא לאחד את העם האיראני סביב מנהיגיו. בשנים אחרונות נראו סימנים ברורים יותר להימור על לחץ פנימי: דיווחים על אסטרטגיה שמעוררת זעם עממי דרך מתקפות סייבר ומשברי חיים (כמו משבר דלק), וב-2021 שבת חלוק הבנזין באיראן אחרי מתקפה סייברית גדולה – ודובר על תרומה ישראלית, בפילוסופיה: "תן למשטר לשלם מחיר יומי בביתו".

כמובן, התקשורת הישראלית תורמת להחשכת תמונת איראן: העיתונות, הערוצים והרדיו רואים בה לא חדש חיצוני, אלא נושא ביטחון לאומי יומיומי. התוכנית הגרעינית מככבת בכותרות, והצהרות המנהיגים האיראנים משמשות לגיוס הדעה הקיבוצית סביב "איום גורלי". אמתם יש הבדלים: הארץ נוטה לביקורת, ישראל היום קרובה לשלטון, אבל בנוגע לאיראן – כולם כמעט מסכימים שזו סכנה ביטחונית עצומה, והוויכוח רק על הדרך: דיפלומטיה או צבאית? מכה כוללת או מלחמת התשה?

לכן משטחות רוב הפלטפורמות הישראליות את המשטר בביטויים חוזרים: "משטר המולאות", "מרוץ איראן אל הפצצה", "הזרועות הטרוריסטיות של איראן". התוצאה – לא רק דעה ציבורית, אלא סביבה פסיכולוגית מוכנה להסלמה.

בסופו של דבר, ישראל לא מתמודדת עם איראן כ"תיק" שאפשר לסגור, אלא כמערכת איום שלמה: גרעינית, טילית, אזורית. לכן נטשה תל אביב את הרעיון להכות רק ב"זרועות", והתחילה לחשוב על הראש – בטהרן עצמה.