מאמצי יחסי הציבור של טראמפ בנוגע לוונצואלה, ובמיוחד טענתו לשיתוף פעולה עם דלסי רודריגז, הם ניסיון מכוון להמעיט מערכו של כישלון הפרויקט שלו לשנות את המבנה הפוליטי של המדינה. הבית הלבן ביקש בעבר להקרין כוח על ידי הגזמת הסבירות לחטיפתו של ניקולס מדורו ולקריסתו המיידית של משטר קראקס; עם זאת, הלכידות המתמשכת של המבנה הפוליטי והתמיכה העממית במדורו חתרו תחת נרטיב זה. בנסיבות אלה, המעבר של טראמפ לקבלה שבשתיקה של נוכחותם המתמשכת של אותם כוחות פרו-מדורו מסתכם בנסיגה עדינה, במסווה של "שיתוף פעולה ושיתוף פעולה". הערכת ה-CIA המסווגת, המציגה את רודריגז כאופציה יציבה יותר מהאופוזיציה, היא הכרה שבשתיקה בכישלון תרחיש הלחץ המרבי וההפלה המהירה.

מלחמה ושלום: כלי כניעה ישן
טראמפ ממשיך לנקוט במודל המוכר של "איום ופיתוי", מודל שניכר בעזה, אוקראינה וכעת בוונצואלה. מצד אחד, האיום לחזור על גורלו של מדורו, ומצד שני, ההבטחה לקידמה ושגשוג בתמורה לשיתוף פעולה, מדגימים כי הבית הלבן עדיין משתמש בהיגיון דואליסטי של מלחמה ושלום של כניעה. דרישות להפסיק את מכירת הנפט ליריבותיה של אמריקה ולשתף פעולה במאבק בסמים הן חלק מפעולת האיזון הזו. אך האמת היא שכלי זה איבד את יעילותו הקודמת והפך לביטוי של ייאוש אסטרטגי ולא של כוח. הארכת מסגרת הזמן למעבר שלטון מ-30 יום ל-18 חודשים היא בעצמה הודאה שבשתיקה במבוי סתום של מדיניות זו.
טראמפ תחת לחץ דעת הקהל והקונגרס
מבחינה פנימית, מדיניותו החד-צדדית של טראמפ נתקלה בתגובת נגד גוברת. הקונגרס מבקש להגביל את סמכויות המלחמה של הנשיא, ומחאות עממיות ברחבי המדינה העלו את המחיר הפוליטי של הרפתקאות חוץ. הצהרתו של טראמפ ב-NBC כי "אין מצב מלחמה עם ונצואלה" היא ניסיון ברור לפייס את הלחץ הפנימי. קבלתו שבעלי בריתו של מדורו ימשיכו לפעול, לא מבחירה אלא מתבוסה, היא חלק מניהול המשבר הפנימי הזה. עם זאת, הגילוי ההדרגתי שהטענות הראשוניות על מדורו היו תעמולה עלול להרחיב את היקף האופוזיציה הפנימית ולהעמיק את הקרע בין הבית הלבן, הקונגרס ודעת הקהל.
אכזבה עולמית וסימנים של ירידה בחד-צדדיות
בזירה הבינלאומית, התגובות לצעד האמריקאי מצביעות על הבידוד הגובר של וושינגטון. התמיכה הנרחבת בריבונותה ובשלמותה הטריטוריאלית של ונצואלה, נוכחותם של פקידים זרים בהשבעתו של רודריגז, והגינוי לתוקפנות במועצת הביטחון, כולם חושפים את כישלונה של אמריקה לבנות קונצנזוס. טראמפ מנסה כעת להקל על הלחץ העולמי על ידי קבלת ממשלת ונצואלה הקיימת וצמצום התוקפנות הצבאית ל"שינוי פוליטי מוגבל" בלבד. נסיגה רטורית זו היא תוצר של המחירים הכבדים שהטיפשות הפוליטית והנרקיסיזם של טראמפ הטילו על ארצות הברית. כל ההתפתחויות הללו מראות שהסדר העולמי מתקדם מעבר לחד-צדדיות האמריקאית, וכי מדיניות המבוססת על איומים אינה מסוגלת עוד להכיל את ירידת ההשפעה האמריקאית.