שנת 2025 לא סימנה את סוף מלחמותיה של אמריקה, אלא פרק חדש בביסוס מדיניות "ההתערבות האווירית" שלה. תחת הנשיא דונלד טראמפ, למרות הבטחות חוזרות ונשנות לצמצם את נוכחותה הצבאית העולמית, ארצות הברית הרחיבה את פעולותיה במידה חסרת תקדים, והביאה חלקים מהמזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית לטווח התקפות צבאיות ישירות של וושינגטון.
במזרח התיכון, איראן, עיראק, סוריה ותימן היו בלב הגישה האגרסיבית הזו. עיראק וסוריה הפכו שוב למטרות תכופות של תקיפות אוויריות ותקיפות מזל"טים אמריקאיות, שבוצעו בתירוץ של "הרתעה" ו"תגובה ביטחונית", אך במציאות רק שימשו להחלשת הריבונות הלאומית, להחמרת חוסר הביטחון ולהנצחת המשבר.
תימן הייתה דוגמה בולטת למדיניות זו. בתירוץ של הגנה על נתיבי שיט וביטחון ים סוף, ארצות הברית פתחה במתקפות ישירות על מטרות במדינה, התקפות שעלו בחיי אדם ובתשתיות בתימן. דפוס זה הוכיח שוב כי הביטחון שוושינגטון מבקשת מוגדר לעתים קרובות על ידי ערעור יציבותם של אחרים.
במקרה של איראן, רמתן ואופין של פעולות ארה"ב היו ישירות ובוטות. התקיפות האוויריות על מתקני הגרעין פורדו ונתאנז מייצגות את שיאו של עימות זה; מעשה שלא רק חוצה את הקווים האדומים של המשפט הבינלאומי וריבונות המדינה, אלא גם שולח מסר ברור של העדפת פעולה צבאית על פני דיפלומטיה. התקפות אלו הראו כי בטיפולה בנושא הגרעין האיראני, וושינגטון ממשיכה להסתמך על היגיון של כוח והשלכה; היגיון שמגביר באופן מסוכן את הסיכון להתפשטות הסכסוך ולערעור היציבות האזורית.
יבשת אפריקה הפכה לזירת פעולות צבאיות פעילה של ארה"ב בשנת 2025. עם המשך תקיפות הרחפנים, סומליה הפכה לשדה קרב מרכזי במלחמה הזולה אך ההרסנית של ארה"ב - מלחמה שתוארה רשמית כ"מדויקת וממוקדת", בעוד שדיווחי שטח מצביעים על נפגעים אזרחיים ונזק חברתי. ניגריה גם הפכה לנוכחות צבאית קבועה של ארה"ב באפריקה תחת מסווה של שיתוף פעולה ביטחוני.
באמריקה הלטינית, ונצואלה נותרה מטרה ללחץ והתערבות. בעוד שהתערבות ארה"ב בוונצואלה לא בהכרח כללה תקיפות אוויריות אינטנסיביות, הכללתה בין המדינות שנבדקו מצביעה על מדיניות מתמשכת של איומים, פעולות ביטחוניות ולחץ מקיף על ממשלות שאינן מזדהות עם וושינגטון.
מה שהופך את סדרת הפעולות הזו למשמעותית עוד יותר הוא היקפה העצום. נתונים מצביעים על מאות תקיפות אוויריות ותקיפות רחפנים בשנת 2025 - נתונים סטטיסטיים המפריכים כל טענה על "סוף המלחמות האינסופיות". ארה"ב הוכיחה שוב שגם בעידן של רטוריקה דיפלומטית ומרדף בלתי פוסק של טראמפ אחר פרס נובל לשלום, פצצות וטילים נותרו הכלים העיקריים שלה במדיניות החוץ.