בחודשים האחרונים, מדיניות ארה"ב כלפי ונצואלה נכנסה לשלב המבוסס בעיקר על הפללה, הפחדה והפגנת כוח הדרגתית. וושינגטון הדגישה לראשונה את התיקים המשפטיים נגד ניקולס מדורו, והאשימה אותו ב"קשרים מאורגנים עם קרטלי סמים", האשמה ששימשה במשך שנים ככלי לחץ פוליטי נגד ממשלת קראקס. במקביל, הנרטיב של "המדינה והקרטלים" קודם במכוון בתקשורת האמריקאית, כך שכל פעולה נוספת תוצג לא כתוקפנות צבאית, אלא כ"מלחמה נגד פשע טרנס-לאומי".
בהקשר זה, ארצות הברית הרחיבה את פעולות השטח שלה כך שיכללו את הקריביים. ההתקפה על מספר סירות המיוחסות לוונצואלה, ההכרזה על השמדתן, תפיסת מכליות הנפט הנושאות את הנפט של המדינה והתצוגה המתמדת של ספינות מלחמה במים הסובבים היו כולם חלק מתרחיש מתוכנן מראש. פעולות אלו לא נועדו רק לגרום נזק ממשי, אלא לשלוח מסר פוליטי שוונצואלה נמצאת תחת מצור וכי מחיר ההתנגדות עולה. המטרה הייתה לערער פסיכולוגית את מבנה הכוח ולהנחיל את הרעיון שהתנגדות מתמשכת היא חסרת תועלת.
לצד מהלכים אלה, הקמפיין האמריקאי והפגנת הכוח בשבועות האחרונים נראים הגיוניים; תצוגה מחושבת של כוח צבאי שנראתה יותר כמו ניסיון לאלץ את הצד השני להיכנע ללא קרב מאשר הקדמה למלחמה כוללת. פריסת הכוחות, גיחות צבאיות, איומים מילוליים ומסרים סותרים של טראמפ, כולם עקבו אחר היגיון אחד: לזרוע פאניקה בקרב פקידי ונצואלה ולשבור את רצונם הפוליטי לפני ירי הירייה האחרונה. זהו אותו מודל שוושינגטון ניסתה במקרים אחרים בעבר: הפעלת לחץ מקסימלי בתקווה לקריסה מבפנים.
בהקשר זה, ניתן להבין את ההתקפה הצבאית האמריקאית ואת מה שוושינגטון מכנה "לכידתו והעברתו של מדורו" כשיאה של תהליך זה. מנקודת מבט רשמית, פעולה זו מייצגת מעבר מוחלט מאיומים והפחדה לפעולה צבאית. אך משמעותה אינה טמונה במבצע עצמו, אלא בתוצאותיו המיידיות, שכן ציפיותיה של אמריקה לקריסה פוליטית לא התממשו.

בעקבות הפיגוע, לא רק שהמערכת הפוליטית הוונצואלית קרסה, אלא גם הפגינה תגובה מתואמת. בכירי המדינה המשיכו להכיר במדורו כנשיא הלגיטימי וקראו לשחרורו. עמדה זו לא הייתה רק הבעת אהדה, אלא הצהרה רשמית על המשך הריבונות ודחייה של כל העברת כוח. מבחינה אסטרטגית, כאשר מוסדות מדינה מרכזיים שומרים על סמכות פוליטית על המנהיג העצור, פירוש הדבר שהמבצע הצבאי נכשל בהשגת מטרתו העיקרית: פירוק מבנה הכוח.
בהקשר זה, טראמפ ניסה לשנות את הנרטיב. דבריו על "מינוי מושל חדש לוונצואלה" ו"מכירת הנפט של המדינה ללקוחות" היו ניסיון להטיל שליטה לאחר המבצע. עם זאת, טענות אלו סותרות אמת יסודית: לא ניתן לממש ריבונות פוליטית וכלכלית ללא שליטה בשטח, מנהלית וביטחונית. הסתירה התבררה עוד יותר כאשר טראמפ עצמו הכריז על סיום המבצע. סיום המבצע ללא איחוד הישגיו שווה ערך לעצירה באמצע הדרך.
עד היום, המצב נותר ללא שינוי. צעדים אמריקאים, החל מהפללת מכליות נפט ותפיסתן ועד לתקיפות צבאיות, נכשלו בהשגת ניצחון אסטרטגי מתמשך. לא הייתה כניעה בדרכי שלום, לא הייתה פילוג במבנה הכוח, ולא ניתנה לארצות הברית ההזדמנות להפעיל את רצונה הפוליטי. במקום זאת, ונצואלה הצליחה לשמור על הלכידות המוסדית שלה על ידי הסתמכות על נרטיב של "תוקפנות זרה".
מה שבולט כיום הוא הפער המשמעותי בין היקף מפגן הכוח האמריקאי לבין הצלחתו בפועל. במקום לסיים את המשבר, התקיפה הצבאית הפכה למבוי סתום אסטרטגי - כזה שניתן להסוות באמצעות תעמולה אך לא ניתן לפתור אותו בשטח.