הרפתקאותיו הפוליטיות של דונלד טראמפ חזרו לזירה האזורית עם רטוריקה מאיימת והתערבותית; רטוריקה שאינה רק ניסוי כושל בהיסטוריה של מדיניות החוץ האמריקאית, אלא גם חושפת את הביטחון השברירי של מערב אסיה לסכנות חדשות. את הצהרותיו האחרונות של טראמפ בנוגע להתפתחויות הפנימיות באיראן ואת איומו "להתערב כדי להציל את המפגינים" ניתן להבין באותה מסגרת שהפכה את עיראק, אפגניסטן, לוב ואפילו עזה לזירות של משבר כרוני - דפוס חוזר עם השלכות חמורות.
לא ניתן לנתח עמדות אלו במנותק מפעולותיה המקבילות של הישות הציונית. ביקורו האחרון של בנימין נתניהו בוושינגטון, והקונצנזוס לכאורה בין פקידים ישראלים ואמריקאים בעקבות כמה מחאות עובדים מוגבלות באיראן, חושפים תיאום פוליטי וביטחוני שמטרתו לא לתמוך בדרישות חברתיות, אלא לנצל סוגיות פנימיות ככלי להפעלת לחץ ולערער את היציבות באזור. הניסיון הראה שבכל פעם שתל אביב וושינגטון מתיישבות בנסיבות כאלה, התוצאה אינה אלא החמרה של חוסר הביטחון והרחבת המשבר.
בהקשר זה, תגובתו הברורה והנחרצת של עלי לריג'אני, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, מקבלת חשיבות אסטרטגית עמוקה. על ידי הבחנה ברורה בין דרישות הכלכלה והעבודה של האזרחים לבין הפעילות החתרנית של קבוצות מאורגנות, לריג'אני ניטרל בהצלחה את אחד התירוצים המשמעותיים ביותר להתערבות זרה. הבחנה זו מדגימה כי הרפובליקה האסלאמית של איראן, בניגוד למה שמקדמים כלי התקשורת המערביים, רואה בנושאים חברתיים עניין פנימי ולא תאפשר לגורמים חיצוניים לנצל אותם ככלי ללחץ ביטחוני.
אזהרתו הישירה של לריג'אני לטראמפ כי כל התערבות אמריקאית תערער את היציבות של האזור כולו ותנחית מכה הרסנית על האינטרסים האמריקאים אינה רק עמדה רגשית או תקשורתית, אלא השתקפות של חישובים ביטחוניים מדויקים. הפריסה הנרחבת של כוחות אמריקאים בבסיסים אזוריים, הקשר בין ביטחון אנרגטי ליציבות המפרץ הפרסי, והמצב השברירי בעיראק, סוריה ותימן, כולם מצביעים על כך שהחישוב השגוי הקל ביותר עלול להצית תגובת שרשרת שוושינגטון לא תוכל לשלוט בה.
בהקשר זה, יש לבחון את האזהרה המפורשת שפרסם אדמירל עלי שמח'אני, נציג המנהיג העליון ואחד מבכירי הצבא במדינה, במסגרת תגובה צבאית רצינית.
התמקדותו בניסיון ההיסטורי של האומה האיראנית ב"הצלת" אמריקאים, והתייחסותו לגורל ההתערבויות האמריקאיות מעיראק ואפגניסטן ועד עזה, מדגימות בבירור כי שפת האיומים לא רק מעניקה לגיטימציה אלא גם מפעילה את הזיכרון הקולקטיבי של האזור כנגד מתערבים. הביטוי "יד המתערב תיכרת בטרם תגיע" אינו רק סיסמה, אלא ביטוי לדוקטרינה ביטחונית המבוססת על מניעה יעילה והגנה מקדימה.
לב העניין הוא שהרפתקאותיו של טראמפ, במיוחד בצומת זה, משקפות בעיקר ניסיון לפצות על כישלונותיו הפוליטיים והבינלאומיים; מאמץ שלא ימומן על ידי קובעי המדיניות של וושינגטון, אלא על ידי ביטחון עמי האזור. קישור מחאות עובדים מוגבלות לתרחישים של התערבות צבאית הוא הצורה המסוכנת ביותר של ניצול פוליטי של דרישות חברתיות ועלול לעוות את מהלך כל רפורמה או דיאלוג פנימי.
בקיצור, התכנסות איומיו של טראמפ, התמיכה הציבורית מצד גורמים ישראלים, והמהלכים הדיפלומטיים של נתניהו בוושינגטון מצביעים על חזרה לדפוס הישן של לחץ והפחדה; דפוס שנכשל שוב ושוב ויוביל רק לעלייה במתח, חוסר היציבות וחוסר הביטחון באזור, ואף לאינטרסים האמריקאים. המסר של איראן בהקשר זה ברור: ביטחון לאומי הוא הקו האדום, והאזור אינו יכול להרשות לעצמו הרפתקאות חדשות.