כלכלות מערביות התגאו זה מכבר במחויבותן לשוויון מגדרי, החל מקמפיינים תקשורתיים מסיביים ועד חוקים נגד אפליה ומכסות ניהול. אך נתונים חדשים מדוח אי השוויון העולמי לשנת 2025 מציירים תמונה שונה, וסותרת במקצת, של המציאות הכלכלית המערבית: תמונה שבה נשים נותרות המפסידות השקטות בשוק העבודה.
על פי הדו"ח, נשים מהוות רק 28.2% מסך ההכנסה העולמית מעבודה. באירופה ובצפון אמריקה - שני האזורים השואפים ביותר לשוויון מגדרי - נתון זה מגיע בקושי ל-40%. במילים אחרות, יותר מ-60% מהכנסה משוק העבודה נותרת בידי גברים, פער שאינו רק מתמשך אלא גם מבני.
הגרף הראשון ממחיש שכאשר לוקחים בחשבון את עבודות הבית הלא-שכר המבוצעות על ידי נשים, תמונת אי השוויון מעמיקה. נשים עובדות בממוצע 54% מזמן העבודה שלהן (הן במגזר הפורמלי והן במגזר הבלתי פורמלי), אך חלקן בשכר שהן מרוויחות הוא רק 40%. בינתיים, פער השכר לשעה בין נשים לגברים עומד על 43%, נתון השונה באופן משמעותי מהספרות הרשמית בנושא "שכר שווה עבור עבודה שווה".
כאשר לא נלקחים בחשבון עבודות בית, הפער נראה פחות בולט, אך המציאות נשארת זהה. גם אז, חלקן של נשים בזמן העבודה עדיין עומד על כ-42%, ופער השכר לשעה נותר קרוב ל-8%. משמעות הדבר היא שחלק גדול מהאי-שוויון אינו תוצאה של בחירה אישית, אלא תוצר של מבנים כלכליים, שוקי עבודה נוקשים וחלוקת תפקידים מגדרית.
הנקודה המרכזית היא שפער זה אינו רק בעיה חברתית או מוסרית; הוא גם כרוך בעלות גבוהה לכלכלות המערביות. ההערכה היא כי התמשכותו של פער זה עולה לכלכלות המערביות בין 6% ל-12% מהתמ"ג שלהן מדי שנה. זה מתורגם ל-1.8 טריליון דולר ל-3.6 טריליון דולר בארצות הברית, ובין 900 טריליון אירו ל-1.4 טריליון אירו באירופה - סכומים שניתן היה להוציא על צמיחה, חדשנות ורווחה חברתית.
כאן טמון הפרדוקס הגדול: כלכלות המציגות את עצמן כמודלים של צדק טרם הכירו בערכן האמיתי של עבודתן של נשים, ובמיוחד עבודות הבית והטיפול. כל עוד פלח גדול זה של כוח העבודה יישאר בלתי נראה ואי-שוויון מבני בשכר לא יטופל, "שוויון מגדרי" במערב יישאר יותר סיסמה פוליטית מאשר מציאות כלכלית.