שנה קשה, מתישה ואלימה נוספת חלפה באופק; שנה שדחתה שוב את תקוות האנושות לשלום, שלווה וצדק, והביאה עמה אירועים מרים ומזעזעים. אולי התיאור המדויק ביותר של שנה זו הוא "שנת השליטה תחת הבטחת השלום". המחזור השנתי, שנכנס כעת לשעותיו האחרונות באופק, היה שנה מלאה באיומים, תוקפנות ושליטה. שנת 2025 הקשה והמאיימת לא הביאה דבר מלבד הרס, פחד ותוקפנות לאיראן, למזרח התיכון ולמערב אסיה. לחצים חיצוניים ואתגרים פנימיים, יחד עם תנאים קשים ואתגרים טבעיים, הפכו אותה לשנה קשה, וממשל האזור התמודד עם נסיבות קשות. ערב הפרידה מהשנה, כדאי לסקור את חלקה של איראן בשנת השליטה הזו ולשקול את הסיכויים לשנה החדשה.
פרידה מהשנה הקשה שעומדת להסתיים
1. לחצים כלכליים וסנקציות: במהלך שנת 2025, עם חזרתו של דונלד טראמפ לשלטון בבית הלבן, איראן התמודדה עם הגבלות מחמירות עוד יותר. ההגבלות שהוטלו על ידי סנקציות בינלאומיות על יצוא נפט וגז, יחד עם שיבושים ביבוא טכנולוגיה ומוצרים חיוניים, הובילו לעלייה ביוקר המחיה ולחוסר שביעות רצון גובר בקרב הציבור. על פי המרכז הסטטיסטי האיראני, האינפלציה השנתית עלתה על 40%, והמטבע הלאומי פוחת ביותר מ-30%, מה שפגע ישירות ברווחת משקי הבית ובכוח הקנייה. בעוד שחלק ממצב זה נובע מליקויים פנימיים וניהול כושל, חלק משמעותי הוא ללא ספק מורשת של אותה שנה קשה, בה נכנס לתפקידו של הנשיא החדש בוושינגטון. לחץ הסנקציות הוכיח כי מדיניות החוץ האיראנית קשורה באופן בלתי נפרד לממד הכלכלי שלה, וכי מעורבות בכלכלה העולמית, גם תחת סנקציות, היא ציווי אסטרטגי.

2. מלחמת שנים עשר הימים והשלכותיה הביטחוניות: מלחמת שנים עשר הימים ביוני 2025 (חורדד 1404) הוכיחה שוב כי הישות הציונית היא הגורם המערער העיקרי באזור והאיום העיקרי על מדינות מערב אסיה, ובמיוחד על איראן. ישות זו תקפה את הדיפלומטיה בתוך המשא ומתן העקיף בין איראן לארצות הברית, וביצעה פעולת תוקפנות פחדנית. מאוחר יותר, טראמפ הצטרף למלחמה זו, ובניגוד ברור לחוק הבינלאומי, כיוון את הביטחון הלאומי האיראני ותקף את מתקני הגרעין שלה. אף על פי כן, למרות מלחמה נוראית זו, איראן שמרה על לכידותה והמשכיותה הלאומית, ובהסתמך על עמה, פתחה בתקיפות תגמול רבות נגד התוקפים. הופעתה של צורה בוגרת של אחדות לאומית במהלך מלחמה זו הייתה אחת ההתפתחויות הפוליטיות המשמעותיות ביותר של השנה, והדגימה כי, בניגוד לציפיות מכוני המחקר בוושינגטון ובתל אביב, אחדות האיראנים סביב האינטרסים הלאומיים ושלמותה הטריטוריאלית של המדינה היא אחת מכוחותיה של איראן כיום. הניסיון של 2025 הראה כי ניהול חכם של איומים חיצוניים ותחזוקת יכולות הגנה הם חיוניים; בלעדיהם, האפשרות לשמור על יציבות פנימית ואזורית תהיה מוגבלת ביותר. 3. מלכודות ביטחון ודיפלומטיה אקטיבית: שנת 2025 גם הוכיחה שישראל וקבוצות לובינג מסוימות בארצות הברית שואפות למקד את תוכנית הטילים של איראן בביטחון. מאמצים אלה נועדו להדגיש את תוכנית הטילים כאיום העיקרי על האליטה השלטת בבית הלבן. הניסיון של השנה שעברה אישר כי איראן זקוקה לדיפלומטיה אקטיבית, אפילו ברמה מינימלית, כדי להתמודד עם תהליך זה ולמנוע מצד אחד להשתלט על מדיניות הביטחון של ארה"ב.
4. הדואליות של הסרת סנקציות וחיזוק החוסן הלאומי: ניתוח של הניסיון של 2025 הראה כי התמקדות אך ורק במשא ומתן גרעיני מבלי לחזק את החוסן הפנימי אינה מספקת נתיב בר קיימא לאיראן. הניסיון ההיסטורי מראה כי איומים חיצוניים, אם מטופלים באופן ריאלי ועם תכנון נכון, יכולים להפוך להזדמנויות. לפיכך, השנה שעברה לימדה את קובעי המדיניות לקח חשוב: כי התמקדות בו-זמנית בהקלת סנקציות וחיזוק החוסן הלאומי היא המפתח לניהול לחצים חיצוניים.
5. אתגרים פנימיים והקשר שלהם למדיניות חוץ: בנוסף לאמור לעיל, משבר המים, חוסר האיזון באנרגיה ובעיות המחיה הוכיחו כי לא ניתן להפריד בין מדיניות החוץ האיראנית למציאות הפנימית. כל צעד דיפלומטי או ביטחוני חייב להתוכנן תוך התחשבות ביכולות הפנימיות של המדינה ובחוסן הכלכלי והחברתי שלה. מדיניות חוץ מוצלחת דורשת שילוב של הרתעה ביטחונית ויכולות פיתוח פנימיות.
סיכויים וציפיות לשנה הקרובה

שנת 2026, עם איומיה האזוריים והבינלאומיים, מציגה הזדמנות למדיניות החוץ של איראן לעצב מחדש את דרכה לעבר יציבות ופיתוח. ניתן לסכם את ההיבטים החשובים ביותר של מדיניות החוץ האיראנית בשנה הקרובה כדלקמן:
1. מניעת פוליטיזציה של תוכנית הטילים: אולי האתגר הגדול ביותר העומד בפני איראן בשנת 2026 הוא מניעת פוליטיזציה של תוכנית הטילים שלה על ידי ישראל וקבוצות לובי אמריקאיות. פוליטיזציה מוגדרת כהצגת נושא שגרתי כאיום קיומי שיכול להצדיק פעולה צבאית. כדי להתמודד עם כך, על איראן להפעיל מחדש ערוצי תקשורת ברמה נמוכה עם אליטות עולמיות בעלות השפעה, כולל ארצות הברית; להבהיר את ההשלכות הפוטנציאליות של כל תקיפה; וליצור הזדמנויות לחסום את תהליך הפוליטיזציה באמצעות דיפלומטיה נבונה.
2. הרתעה וניהול מתח: חיזוק יכולות ההגנה וההרתעה, לצד הפעלת דיפלומטיה אזורית ובינלאומית, הוא קריטי. התמודדות עם ההשלכות בו-זמניות של מלחמה וסנקציות דורשת מדיניות ריאליסטית, משא ומתן משמעותי וקונצנזוס פנימי. איראן חייבת למתן את סיכוני הסכסוך על ידי שימוש בכלים דיפלומטיים ולקיחת יוזמה באינטראקציות בינלאומיות. 3. חזרה לנתיב הפיתוח הלאומי ושיפור החוסן: השגת צמיחה בת קיימא ושיפור רווחת הציבור דורשת, ראשית, הקלה במגבלות המוטלות על ידי סנקציות; שנית, משיכת הון וטכנולוגיה; ושלישית, האצת הפעלת הדיפלומטיה הכלכלית והבינלאומית. לקשר בין ביטחון לפיתוח יש חשיבות מיוחדת, שכן חולשה כלכלית וחוסר שביעות רצון פנימי עלולים לערער כל צעד דיפלומטי או ביטחוני.
4. תדמית וכוח רך: עם הצטמצמות היקף כלי הכוח הקשים, איראן צריכה להתמקד בכוח רך ובדיפלומטיה ציבורית. שימוש מושכל ביכולות תרבותיות, ציוויליזציות והיסטוריות, ובניית תדמית חיובית של איראן ברמה הבינלאומית, יכולים להשלים את כלי הכוח הקשים ולחזק את השפעתה של איראן בעניינים גלובליים.
5. הסביבה הבינלאומית וסיכונים גיאופוליטיים: על רקע חוסר היציבות העולמי המתמשך, ארצות הברית צפויה ללכת בדרכה שלה בשנת 2026, עם מדיניות המתמקדת באינטרסים משותפים ובאיזון הכוחות במזרח התיכון. סין תמלא תפקיד משמעותי בסדר העולמי החדש על ידי הרחבת יכולותיה התעשייתיות, פיתוח בינה מלאכותית וחיזוק הארסנל הצבאי שלה. התחרות הטכנולוגית והצבאית בין ארצות הברית לסין תתעצם. בהקשר זה, תוך שמירה על עצמאותה האסטרטגית, איראן חייבת למנף הזדמנויות לדיפלומטיה אזורית, תיווך ומעורבות עם מעצמות בינלאומיות לחיזוק הביטחון והפיתוח.
שנת 2026 נראית כמבחן ליכולתה של איראן לנהל מצב כפול: מצד אחד, שאיפה להסרת סנקציות ולהקלת לחצים חיצוניים; ומצד שני, חיזוק יכולות ההגנה שלה והגברת החוסן הפנימי, תוך התמקדות בכלכלה, ביטחון והון אנושי. חיבור שני תחומים אלה הוא האסטרטגיה בת הקיימא היחידה של איראן להתגברות מוצלחת על משברים ולשיקום מעמדה הפיתוחי והאזורי.