המהלך של המשטר הציוני להכיר בסומלילנד כ"מדינה עצמאית", בעוד שאף ממשלה אמינה בעולם לא הכירה בהתנתקות זו מאז 1991, מדגים את התעלמותו המכוונת של המשטר מעקרונות מבוססים של המשפט הבינלאומי. הקשר הישיר של בנימין נתניהו עם מנהיג תנועת הבדלנות בסומלילנד והודעתו הרשמית על הסכם חילופי שגרירים אינם רק תמרונים דיפלומטיים, אלא ניסיון שיטתי לבסס את רעיון ההתנתקות ככלי שליטה.
מהלך זה מהווה הפרה בוטה של ​​עקרון השלמות הטריטוריאלית של סומליה ומקים דפוס מסוכן במערכת הבינלאומית - דפוס שבו כוחות כובשים ללא קשרים גיאוגרפיים או היסטוריים מתערבים בגבולות הרשמיים של מדינות. המסר המשתמע מגישה זו הוא שביטחון לאומי וריבונות הם מושגים ניתנים למשא ומתן; מסר המאיים ישירות על יציבותה של אפריקה ולמעשה על הסדר העולמי כולו.
היגיון הכיבוש: מפלסטין לקרן אפריקה
ההכרה בסומלילנד חושפת את טבען האמיתי של טענות הביטחון של הישות הציונית. הישות, אשר הצדיקה בעקביות את תוקפנותה נגד עזה, הגדה המערבית ומדינות אחרות באזור כ"הגנה עצמית", נכנסת כעת לאזור שאינו ניצב בפני איום ישיר. מציאות זו מדגימה כי הסוגיה הבסיסית אינה ביטחון, אלא כיבוש מבני בלתי מרוסן.
האסטרטגיה הגדולה של הישות מבוססת על צמצום השפעתן של מדינות והחלשת ממשלותיהן הלאומיות. מכיבוש פלסטין בתמיכה בריטית ועד ימינו, הישרדותה ופיתוחה של ישות זו תמיד היו קשורים ליצירת משברים ולביסוס הגמוניה. סיפוח סומלילנד מייצג חוליה חדשה בשרשרת זו, חוליה המדגימה בבירור כי כל נסיגה או ויתור יובילו רק להתקדמות נוספת מצד הכובש.
הגיאופוליטיקה של אנרגיה ונתיבים: מטרות נסתרות אך מכריעות
חשיבותה של סומלילנד לישראל אינה רק פוליטית; היא מושרשת בחישובים גיאופוליטיים. גישה למצרי באב אל-מנדב ולמפרץ עדן מאפשרת השפעה על אחד העורקים החיוניים ביותר של הסחר העולמי. השפעה זו יכולה לשמש ככלי לסחיטה כלכלית נגד מדינות באזור, ואף נגד שחקנים בינלאומיים.
מהלך זה עולה בקנה אחד עם שאיפותיה של ישראל להפוך למרכז האנרגיה של האזור, החל מתוכניתה למכור גז למצרים ושאיפותיה למשאבי אנרגיה בעזה ובלבנון, ועד לנוכחותה בסוריה ומאמציה לחבר את הים התיכון למשוואות אנרגיה. התקרבותה ליוון וקפריסין, רדיפתה אחר נפט מכורדיסטן העיראקית, ואפילו תפקידה בפירוק סודן, כולם מרכיבים של תוכנית אחת: לשלוט במשאבי אנרגיה ובנתיבים שלהם באמצעות חוסר יציבות ופיצול.
בידוד עולמי ואחריותו הישירה של המערב
בעקבות הפריצה למסגד אל-אקצא והסלמת הפשעים בעזה, הישות הציונית התמודדה עם בידוד חסר תקדים. המחאות העממיות הנרחבות, החרמות התרבותיות והספורטיביות וההליכים המשפטיים המתמשכים נגד הישות בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג הם אינדיקטורים ברורים למצב זה. בנסיבות אלה, ההכרה בסומלילנד נתפסת כניסיון לצאת מהבידוד ולהפעיל לחץ על האיחוד האפריקאי; ניסיון שהצליח להוביל לגינוי בינלאומי נרחב.
עם זאת, המערב אינו יכול להתחמק מאחריותו למצב זה. תמיכה צבאית, פוליטית וכלכלית מארצות הברית ואירופה העניקה לישות זו תחושת ביטחון עצמי כוזבת, שכעת התפשטה לאפריקה. הודאות של גורמים מערביים בתפקידה של הישות הציונית בביצוע "העבודה המלוכלכת" ובעיצוב מערכת מופרדת חדשה מדגימות שמה שקרה בסומלילנד אינו אירוע בודד, אלא תוצר של אסטרטגיה משותפת. ללא מתן דין וחשבון רציני מצד המערב וענישת אלו התומכים במערכת זו, נתיב הערעור המסוכן יימשך, והביטחון העולמי ייפגע עוד יותר.