יגור שלושה לוויינים איראניים מנמל חלל רוסי אינו רק אירוע טכני או תעמולה; הוא מגלם מאבק אסטרטגי ארוך שנים בין הרצון הלאומי האיראני לבין מדיניות ההשפלה והייאוש שנוקטת המערכת ההגמונית. במשך עשרות שנים, המערב ביקש להנחיל את תפיסת החולשה הטבועה במדינות, מה שהוביל לתלותן המתמדת בתחומי המדע והטכנולוגיה. בהקשר זה, האיראנים הורשו רק לצרוך טכנולוגיה, לא לייצר אותה. עם זאת, המהפכה האסלאמית סימנה נקודת מפנה בנרטיב זה - נקודת מפנה שהתבטאה בבירור בתחומי ההגנה והגרעין, וכעת גם בחלל.

השיגור בו-זמני של שלושה לוויינים מתוצרת איראן שולח מסר ברור: לאיראן לא רק היכולת לתכנן ולבנות מערכות חלל מורכבות, אלא היא יכולה גם לפתח יכולת זו למצב מבצעי תחת סנקציות ולחץ מקסימלי. הישג זה הוא המשך של אותו רצון שהדגים, בזירות אחרות, כולל עימותים ביטחוניים ומלחמת שנים עשר הימים, את חוסר היכולת של היריבים לרסן את יכולותיה הפנימיות של איראן.

קריסת האפרטהייד המדעי המערבי

המונופוליזציה של הידע והפרקטיקה של "אפרטהייד מדעי" היו אבני יסוד של ההגמוניה המערבית - מודל הרואה במדע לא מורשת אנושית משותפת, אלא ככלי לשליטה כלכלית ופוליטית. התעקשותו של המערב למנוע העשרת אורניום באיראן או התנגדותו לקידום טכנולוגי של מדינות עצמאיות הן ביטויים של היגיון הדרה זה.
כניסתה של איראן למועדון החלל עם לווייניה המיוצרים כולו באופן מקומי תרמה לפירוק מונופול זה. צעירים איראנים, הן בתעשיית הגרעין והן בטכנולוגיית החלל, הפכו לחלוצים מעשיים במאבק נגד האפרטהייד המדעי. משמעותה של הצלחה זו מתעצמת כאשר אפילו מדינות חזקות מבחינה צבאית מתחילות להעתיק טכנולוגיות איראניות, כמו רחפנים - מציאות שחושפת את כשל הטענות לגבי יעילות הסנקציות ואת קריסת הנרטיב של עליונות מערבית מוחלטת.

התכנסות מדעית: מעבר לשיגורים משותפים

שיגור לוויינים איראניים מפלטפורמה רוסית אינו רק בחירה כלכלית או טכנית; הוא משקף את ההתכנסות האסטרטגית בין שתי המדינות אל מול חוסר הצדק הנתפס של הסדר המדעי המערבי. איראן ורוסיה מרחיבות את שיתוף הפעולה ביניהן בתחומים מדעיים, ביטחוניים, כלכליים וטכנולוגיים במסגרת שותפות ארוכת טווח, ובמיוחד הסכם בן עשרים שנה. הניסיון הראה כי שיתוף פעולה פוליטי וביטחוני בר-קיימא נובע משיתוף פעולה מדעי ואקדמי. אינטראקציה בין אליטות, חילופי מומחיות ופרויקטים טכנולוגיים משותפים הם יסודיים לבניית אמון הדדי ולפיתוח יחסים בכל הרמות. בהקשר זה, השימוש של איראן בפלטפורמת שיגור רוסית מסמל את ההתקרבות בין שתי שכנות השואפות להקים מערכת בלתי תלויה בהשפעה מערבית - מערכת שהופכת מדע וטכנולוגיה לכלי שיתוף פעולה, לא לשליטה.

תקשורת, עוינות וסדר עולמי חדש

תגובת התקשורת המערבית להישג זה היא עדות ברורה להשפעתו העמוקה. הצנזורה, ההדרה לשוליים והניסיונות להמעיט בערכה של שיגור הלוויין של איראן מדגימים כי הבעיה של המערב עם איראן משתרעת מעבר לתוכניות הגרעין והטילים שלה. זוהי עימות עם מודל המאתגר מונופולים מדעיים וסדר עולמי לא צודק.
בהסתמך על ידע מקומי, איראן מחזקת את מעמדה בסדר העולמי החדש, סדר שעמודי התווך שלו נשענים על גורמים כמו מדינות הבריקס וארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי. השילוב של כוח חלל, מחזור טכנולוגי אסטרטגי מקומי ועצמאות מדעית הפך את איראן לשחקן שלא רק צורך אלא גם מייצר חשמל. שיגור הלוויינים הללו, יחד עם התקדמותה הגרעינית והביטחונית, הראה כי בניגוד לטענות שהועלו לאחר מלחמת שנים עשר הימים, איראן לא רק שלא נחלשה אלא קמה כמו עוף החול מן האפר, ויצאה חזקה יותר.