ההתפתחויות הביטחוניות באירופה נכנסו לשלב חדש ומואץ לאחר המלחמה באוקראינה, שלב שבו "הרתעה צבאית" חזרה לקדמת סדרי העדיפויות של קביעת המדיניות של האיחוד האירופי. הנתונים הזמינים מראים כי מדינות אירופה, ובמיוחד המעצמות הצבאיות הגדולות, מבקשות לפצות על הפערים שנצברו בעשורים האחרונים על ידי הגדלה משמעותית של תקציבי הביטחון שלהן - פערים הנובעים מהסתמכות ארוכת שנים על המטריה הביטחונית האמריקאית.
גרמניה מובילה את התחרות הזו בקפיצה חסרת תקדים. תקציב הביטחון שלה גדל מכ-56 מיליארד דולר ל-117 מיליארד דולר, והקמת קרן מיוחדת של 100 מיליארד אירו מעידה על נחישותה של ברלין להפוך למעצמה הצבאית המרכזית באירופה. שינוי זה מייצג נקודת מפנה במדיניות הביטחון הגרמנית מאז מלחמת העולם השנייה.
בריטניה וצרפת, כשתי המעצמות הגרעיניות באירופה, נוקטות בדרך שונה. על ידי הגבלת הוצאות הביטחון לכ-2% מהתמ"ג, שתי המדינות ביקשו לאזן בין לחצים כלכליים פנימיים לבין דרישות ביטחון חיצוניות תוך שמירה על התחייבויותיהן לנאט"ו. עם זאת, העליות האבסולוטיות בהוצאות הביטחון בבריטניה (88 מיליארד דולר) ובצרפת (76 מיליארד דולר) מדגימות שגם מדיניות של "יציבות יחסית" אינה בהכרח משמעותה הפחתה במעורבות צבאית.
ברמה נמוכה יותר, מדינות כמו איטליה, פולין, ספרד, הולנד וטורקיה נכנסו גם הן למירוץ זה, כל אחת עם מניעים שונים ובקצב שונה. פולין היא דוגמה מצוינת, לאחר שהכפילה את תקציב הביטחון שלה ביותר מ-17 מיליארד דולר ל-35 מיליארד דולר. החלטה זו נובעת בעיקר מהדאגות הגיאופוליטיות של ורשה בנוגע לקרבתה לרוסיה, ולא משיקולים כלכליים גרידא.
הלחץ של נאט"ו לעמוד בהתחייבותו להגדיל את הוצאות הביטחון ל-2% מהתמ"ג הוא חוט משותף העובר בכל ההתפתחויות הללו. אך גורם משלים, ואולי משמעותי יותר, הוא אי הוודאות הגוברת סביב עתיד התחייבויות הביטחון של ארה"ב - ספקנות שהתעצמה עם חזרתו של דונלד טראמפ לזירה הפוליטית האמריקאית, ודוחפת את האירופאים לעבר "עצמאות ביטחונית".
עם זאת, תקציב צבאי מוגדל אינו בהכרח מתורגם לעלייה מיידית ביכולת ההרתעה. אירופה עדיין מתמודדת עם אתגרים כגון פיצול מבני, תלות תעשייתית בארצות הברית ופילוג פוליטי פנימי. התחרות הנוכחית, שאינה רק מדד לאינטגרציה ביטחונית, משקפת את החרדות האסטרטגיות של אירופה בעולם סוער.