ארכיטקטורת הממשל החיצוני
דליפות בנוגע לתוכנית מצביעות על התמקדותה של וושינגטון בהקמת צורה חדשה של נאמנות בינלאומית, שבמרכזה השקת "מועצת שלום" שכביכול תעמוד בראש טראמפ עצמו. מבנה זה, בהשתתפות דמויות מערביות המקורבות לפרויקט הציוני, כמו טוני בלייר וג'ארד קושנר, מעביר את השליטה הישירה על עתידה של עזה לידי מקבלי ההחלטות האמריקאים והמערביים, תוך עקיפת כל סמכות פוליטית פלסטינית לגיטימית.
הממשל האזרחי המוצע מקודם כממשלה פלסטינית טכנוקרטית, א-פוליטית מבחינה פוליטית, שנבחרה על פי קריטריונים מחמירים כדי להבטיח יישור מלא שלה עם מסגרת הביטחון של הכיבוש הישראלי. הסדר זה רק מנציח את המודל הישן, אם כי משופר, של ממשל אזרחי שהכיבוש הישראלי תמיד העדיף: סיעות פלסטיניות המנהלות שירותים יומיומיים, בעוד שהריבונות והחלטות ביטחוניות בפועל נותרות מחוץ לרצועת עזה, תחת פיקוח חיצוני מלא המגן על האינטרסים של הכיבוש. כוח בינלאומי לשרת את הכיבוש
להיבט הביטחוני של התוכנית יש השלכות מסוכנות לא פחות. הוא מדבר על הקמת כוח ייצוב בינלאומי, שחבריו ייפרסו באזורים הנמצאים כיום תחת שליטת צבא הכיבוש הישראלי. פריסה זו למעשה משמעותה שהכוח הבינלאומי יכול להפוך להרחבה פונקציונלית של הנוכחות הצבאית של הכיבוש, ולא תחליף אמיתי לו.
הצהרות אמריקאיות בנוגע לנסיגה נוספת של צבא הכיבוש הישראלי הודות לכוח זה הן ניסוח הפותח דלת לנסיגה חלקית, סלקטיבית ולא מחייבת, במקום נסיגה מלאה וקבועה. הסכנה הבסיסית טמונה בכך שכוח זה יהפוך למגן המגן על הכיבוש הישראלי מפני אחריות בינלאומית ומעניק לו הפוגה ביטחונית זמנית, בעוד שרצועת עזה נותרת תחת שליטה ופיקוח ביטחוני דה פקטו של הכיבוש, שיכול לחזור בכל עת ובכל תירוץ.
הדרישה לפרק את ההתנגדות מנשקה כדי להבטיח את ביטחון ישראל
מהות התוכנית האמריקאית טמונה במטרתה הבולטת ביותר: כפיית משא ומתן שיוביל לפירוק נשקה של תנועת ההתנגדות האסלאמית, חמאס. דרישה זו היא פשוטו כמשמעו תגובה מלאה ובלתי מותנית לצורכי הביטחון של הכיבוש הישראלי, ומשמעותה המעשית היא סיום היכולות הצבאיות של ההתנגדות ככוח יעיל לפני כינון מסגרת פוליטית צודקת המבטיחה לפלסטינים את מלוא זכויותיהם הלאומיות.
המשוואה שהמתווכים מנסים לכפות היא נסיגה טקטית של צבא הכיבוש הישראלי בתמורה לויתור על השלטון של חמאס ומסירת נשקו. משוואה זו מנוסחת ומוצגת לצד הפלסטיני כעובדה מוגמרת, מבלי לתת לשחקן המרכזי הזדמנות אמיתית להשתתף בעיצוב העתיד הפוליטי, וחשוב מכל, מבלי לחייב ערבויות בינלאומיות לסיום המצור והכיבוש לצמיתות.
רגע של אמת וריבונות בלתי שלמה
"תוכנית השלב השני" לעזה היא, למעשה, תוכנית לניהול, הנצחה והקפאת הסכסוך, לא פתרון רדיקלי לו. היא אינה מטפלת בשורשי הסכסוך, דהיינו הכיבוש, המצור והפרת הזכויות, אלא מבקשת למחזר את השליטה הביטחונית הישראלית במסווה של נאמנות בינלאומית. היא מעניקה לכיבוש את מה שלא הצליח להשיג באמצעות כוח צבאי: פירוק ההתנגדות מנשקה וארגון מחדש של הרשות הפלסטינית כך שתתאים לאינטרסים הביטחוניים שלה.
כל תהליך שלום אמיתי ובר קיימא חייב להיבנות על יסודות של ריבונות פלסטינית מלאה ומסגרת לאומית עצמאית. אולם, תוכנית זו היא חזרה כושלת של תרחישים קודמים, שבהם ביטחון הכיבוש הישראלי מוצג כמטרה היחידה והעליונה, בעוד שלפלסטינים מוצעים פתרונות אדמיניסטרטיביים זמניים ולא ריבוניים.
רצונו החופשי של הצד הפלסטיני, על כל מרכיביו, יישאר הרגע המכריע שיקבע את גורלה של תוכנית זו, המותאמת למפרטי הכיבוש, שאינה יכולה להצליח ללא הכרה מלאה בזכויות הלאומיות והפוליטיות של העם הפלסטיני.