תגובת הציבור הישראלי לדיווחים על מחסור בכוח אדם בצבא חושפת חברה שחיה במצב של חרדה גוברת, לא רק בגלל הסטטיסטיקות הקודרות של התפטרויות משירות פעיל, אלא גם בגלל תחושה גוברת שהחוזה החברתי הבלתי כתוב בין המדינה למתיישביה הופך לבלתי יציב יותר ויותר.

בליבה של תגובה זו עומדת הרעיון החוזר ונשנה שאלו המתבקשים להמשיך להילחם במשך שנתיים או יותר, ללא תוצאה מכרעת או חזון ברור של הסוף, מוצאים את עצמם במציאות שאינה דומה כלל לנרטיב הניצחון והניצחון שמפיץ הדרג המדיני. מציאות זו טומנת בחובה תחושה עמוקה של חוסר תועלת: אין ניצחון מוחלט ומכריע, אין הסדר מדיני, אין תוכנית שיקום, ואפילו לא התרחיש המובטח של "לאס וגאס" בעזה, כפי שמעירים כמה פרשנים בסרקזם.

חלק גדול מהציבור מקשר ישירות את משבר כוח האדם הצבאי למדיניות הממשלה הנוכחית, בראשות בנימין נתניהו. ביטויים כמו "ביבי הורס את ישראל", "ממשלת חורבן הבית השלישי" ו"ביבי אחראי להרס העצמי של פרויקט המדינה הציונית" נשמעים לעתים קרובות בתגובות.

הדבר משקף תפיסה גוברת לפיה המשבר אינו רק עניין של משכורות או ארגון פנימי, אלא שיאו של תהליך פוליטי מקיף המושרש בשחיתות, פילוגים פנימיים ותעדוף שמירת הכוח על פני האינטרסים של המדינה והצבא.

בהקשר זה, צצה האשמה חריפה נגד הממשלה, הטוענת כי היא מעדיפה לפייס את בעלי בריתה היהודים החרדים באמצעות "חוק הפטור מגיוס", המעניק פטורים משירות צבאי לקהילה שלמה, בעוד שיהודים חילונים נותרים לשאת בעול המלחמה הארוכה והיקרה, תוך סבל הן בדם והן בדלדול כלכלי ופסיכולוגי.

משבר אמון אוחז בצבא: כעס פנימי והתשה גוברת.

היבט נוסף של כעס זה מופנה אל תוך הממסד הצבאי עצמו: כלפי הנהגת הצבא הנתפסת כמי שנכשלה בטיפול בליקויים שהובילו לאירועי ה-7 באוקטובר, שכונה "מבול אל-אקצא", וכמי שממשיכה לדרוש עוד ועוד קצינים וחיילים ללא ביקורת אמיתית או אחריות.

במקביל, פרשנים אחרים מאשימים את המעמד הפוליטי בכך שעשה במשך שנים דמוניזציה של זכויות השירות הקבע, דחף להפחתות שכר ולשיפור תנאי הפרישה, רק כדי להיות מופתעים מגל ההתפטרויות - בדומה לסיפור הסוס שבעליו צמצם בהדרגה את מנות המזון שלו עד שמת, כפי שניסח זאת אחד הצופים.

מנגד, קולות המנסים להמעיט בערכם של המספרים או מאשימים את התקשורת ואת השמאל בניהול "קמפיין תעמולה ממומן" שמטרתו לערער את האמון בצבא ולעודד התפטרויות נוכחים תמיד. אחרים חוזרים על הנרטיב לפיו המשבר קיים שנים ושום דבר לא השתנה.

עם זאת, התמונה הכוללת חושפת שיח דומיננטי של משבר עמוק: צבא שמרוקן מכוח אדם במלחמה ממושכת ובלתי מכרעת; ממשלה שהואשמה בפירוק יסודות "צבא העם" באמצעות פטורים נרחבים לחרדים ומתן עדיפות להישרדות פוליטית; וחברה מפולגת עמוקות בין אלו הרואים בהתפטרויות קריאת אזהרה אחרונה לפני קריסה לבין אלו שממשיכים להסתמך על אמונה דתית או רטוריקה לאומנית כדי לנסות לטשטש את עומק הקרע הקיים.

דימוי מורכב זה, כפי שמשתקף בפרשנות הישראלית, הופך את סוגיית המחסור בכוח אדם ב"צבא" ליותר ממשבר ארגוני: זהו אינדיקטור נוסף הנוגע לליבה של החוזה החברתי עליו התבססו ה"צבא" והחברה ב"ישראל" מאז הקמת ה"מדינה".