ליאור אקרמן, חוקר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, מארגן כנס הרצליה השנתי לחוסן לאומי, אומר כי עם סיום המלחמה ברוב החזיתות והחזרת המתים, נראה כי ממשלת נתניהו חוזרת למעין שגרה בתחומים רבים, אך שגרה זו אינה בהכרח חיובית.
במאמר שפורסם באתר האינטרנט של המכון, הוא מנמק את דעתו באומרו כי ממשלת הכיבוש מיישמת צעדים אסטרטגיים וחזוניים, אך הרסניים במיוחד, שמטרתם לשנות את מאפייניה ואופייה של "ישראל". סוגיית הגיוס וחלוקת הנטל נותרה בלתי פתורה; היא אינה מצייתת לפסיקת בית המשפט העליון לחוקק חוק גיוס כפי שנדרש, אלא ממשיכה לדחות פתרון צודק. היא נמנעת מחקיקה ומגיוס חרדים, ומנסה להקים מנגנונים המאפשרים לה להמשיך ולהימנע מגיוסם, ובכך להגדיל את הנטל על אלו שכבר משרתים.
אקרמן צופה כי מסלול זה יעמיק את הפילוג והקיטוב בקרב הישראלים, ועלול - בהיעדר פתרון - להוביל למלחמת אזרחים עתידית, שכן נראה כי הצדדים אינם מסוגלים להגיע להסדר מקובל.
אקרמן מוסיף: "עם סיום המלחמה, עולה מחדש הקריאה להקמת ועדת חקירה רשמית שתחקור את הגורמים לאירועים, תחשוף כשלים ואת האחראים, וחשוב מכל, תניח את היסודות למניעת הישנות אירועים דומים. עם זאת, הממשלה דוחה זאת מחשש שיוטל עליה דין וחשבון ומנסה למצוא חלופות לא מתאימות, כגון ועדת חקירה ממשלתית או פרלמנטרית חסרת סמכות להטיל על הממשלה את האחריות."
מלחמה גלויה נגד בית המשפט העליון

בתחום הממשל והשיפוט, אקרמן מציין כי ממשלת נתניהו מנהלת מלחמה גלויה נגד בית המשפט העליון ונשיאתו, במטרה לערער את הלגיטימציה שלו כגוף המוסמך לפקח על פעולות הרשות המבצעת או לעמוד בראש ועדות חקירה רשמיות.
הוא מציין כי ההנהגה הפוליטית נמנעת מלהזמין את נשיא בית המשפט העליון לאירועים רשמיים ומסרבת לשתף פעולה עם בית המשפט.
הוא ממשיך: "באופן דומה, המלחמה נגד היועץ המשפטי לממשלה חזרה במלוא העוצמה, בניסיון לנטרל את סמכויותיה המשפטיות. הממשלה דוחפת לחקיקה שתפריד את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ובכך תגביל את יכולתה להשפיע על החלטות הממשלה. אפילו במקרה האחרון הנוגע לפרקליט הצבאי הראשי - אשר ללא ספק מהווה כתם חמור על מערכת המשפט הצבאית - הממשלה מנסה להפליל את היועץ המשפטי לממשלה ולהאשים אותה באופן שרירותי ללא כל ראיות."
אקרמן אומר שממשלת נתניהו החלה לקדם חקיקה שתאפשר מינוי מקורבים ופעילים פוליטיים לדירקטוריונים של חברות גדולות, נוהג הסותר סטנדרטים מקצועיים וכלכליים, במטרה להשיג שליטה פוליטית על מנגנוני הממשל והכלכלה ללא פיקוח.
בתחום הביטחון הפנימי, הוא ציין כי השר האחראי, בן גביר, ממשיך לפעול בניגוד לחוק ולתקנות על ידי מתן הוראות ישירות לשוטרים והתערבות בלתי חוקית בפעילות המשטרה.
הוא ממשיך ומתאר את השחיתות הפוליטית בתוך הישות הכובשת: "על פי מדיניות השר והממשלה, המדינה נמנעת לחלוטין מאכיפת החוק נגד טרוריסטים יהודים בגדה המערבית. זה מאפשר הסלמה של פעילות לאומנית קיצונית באופן שעלול לעורר התקוממות עממית פלסטינית, בנוסף לגל של גינויים בינלאומיים."
אקרמן אומר שלאחר חזרתם של החיילים החטופים בחיים, התברר כי הצהרותיו ומדיניותו של השר הובילו ישירות להגברת הלחץ והעינויים על אסירים ישראלים בעזה, וייתכן שאף גרמו למותם של חלקם. לדעתו, הדבר מצדיק גם חקירה של ועדת החקירה הרשמית לאחר הקמתה.
הוא מזכיר כי דו"ח מבקר המדינה האחרון גילה כי משרד האוצר לא היה מוכן כלל למצב מלחמה ולא הגיב כראוי לאחר פרוץ המלחמה, אשר גרם נזק עצום לכלכלה הישראלית ולעתודות הכספיות של המדינה.
מבחינה כלכלית, ישראל נאלצת להתמודד עם משבר כלכלי מתמשך שהחל לפני אירועי ה-7 באוקטובר. משבר זה נובע מההפיכה השיפוטית בראשות ממשלת נתניהו, שהביאה להורדת דירוג האשראי של המדינה, לבריחת מוחות נרחבת ולעזיבתן של חברות רבות שהעבירו את רוב פעילותן לחו"ל.
אקרמן טוען כי המלחמה בת השנתיים עלתה למדינה ביוקר בחיי אדם ובמאות מיליארדי שקלים, בנוסף לגירעון ממשלתי שכבר היה גבוה עוד לפני המלחמה וכעת מציב אתגר משמעותי שיישאו בו כולם, כולל הדורות הבאים.
הוא סבור כי ניתוח כל האמור לעיל, יחד עם ניסיונות ועדות הכנסת להתערב בעבודתם של גופים עצמאיים כמו ראשי גופי הביטחון והמשפט, מצייר תמונה עגומה מאוד. תמונה זו מצביעה בבירור על כיוון פעולות הממשלה הנוכחית, המבקשות לשנות את אופי השלטון ולבסס מעין דיקטטורה בשליטתה הבלעדית של הממשלה, ללא פיקוח שיפוטי, אכיפת חוק או ביקורת תקשורתית.
חוקר ישראלי אקרמן מסכם כי עבור חלק מחברי הממשלה, צעדים אלה נראים טבעיים ומתאימים למדינה, ובמיוחד עבור החרדים והתנועה הדתית-לאומנית הקיצונית, כמו השרים סמוטריץ' ובן גביר, הפועלים לחיזוק אופייה של המדינה כ"מדינה תיאוקרטית" על חשבון כל היבטי הדמוקרטיה והפלורליזם.
הוא מוסיף: "אלה מגמות מסוכנות מאוד שעלולות להוביל את המדינה לשפל חדש, חברתית, כלכלית ובינלאומית. נדרש שינוי מהיר ורדיקלי בהתנהגות ההנהגה הנבחרת, כזה שיתעדף את האינטרסים של המדינה ושל כל אזרחיה על פני האינטרסים של קבוצות מיעוט. ללא שינוי בסדרי העדיפויות של הממשלה והתמקדות בשיקום הכלכלי, החברתי והפוליטי של השטחים הכבושים, יהיה קשה לפתח את המדינה ולהשיבה לחזית המדינות המפותחות."