אחרים הטילו ספק בהתרחשות רעידת אדמה כזו, וראו במה שקרה כמבצע חשאי שתואם במסדרונות המדינה העמוקה האמריקאית כדי לשפר את תדמיתה של אמריקה לאחר שהופיעה בצורתה המכוערת והדוחה. תדמית זו נחשפה באמצעות אספקת הנשק הקטלני החדיש ביותר לנתניהו ולכנופייתו, המבוקשים על ידי הצדק הבינלאומי, מה שאפשר להם לבצע רצח עם בן שנתיים בעזה. נדרש תרחיש מפוברק כדי לשכנע את העולם שהדמוקרטיה האמריקאית עדיין שלמה, במיוחד לאחר שצעיר אמריקאי מוסלמי, המתנגד בגלוי לישות הישראלית וקורא למעצרו של פושע המלחמה נתניהו אם ייכנס לניו יורק, ומבקר את הקפיטליזם האכזרי של טראמפ ואת הגזענות הבוטה עוד יותר, ניצח בבחירות ללא חשש או היסוס. ואחרי כל זאת, הוא ניצח למרות התנגדויותיהם של מיליארדרים ולובי ציוני בחצר האחורית שלהם.

בניגוד לשתי השקפות אלו, קיימת פרספקטיבה שלישית, אולי ריאליסטית יותר, על ניצחונו של ממדאני. תפיסה זו אינה רואה את מה שקרה כרעידת אדמה, וגם לא כקונספירציה שתואמה על ידי המדינה העמוקה האמריקאית. נקודת מבט זו טוענת כי הניצחון היה ביטוי מעשי של הכעס הנרחב בציבור האמריקאי, ובמיוחד מרידות הסטודנטים בקמפוסים האמריקאים, כנגד התמיכה האמריקאית המבישה והמחפירה בפושעי מלחמה בישות הישראלית. פושעים אלה מבצעים מעשי זוועה שתועדו באודיו ובווידאו, אשר זעזעו באלימות את המצפון האנושי. הדבר ניפץ את הנרטיב הישראלי של "קורבנות העם היהודי בידי הנאציזם", ואידף את כל הסיסמאות של אמריקה על דמוקרטיה, זכויות אדם, חופש ביטוי, כיבוד חוקים ונורמות בינלאומיים, וערכים מוסריים והומניטריים. אידוי זה התרחש כאשר אמריקה איימה על בית הדין הפלילי הבינלאומי, דיכאה מחאות סטודנטים, והתנגדה לכל הארגונים הבינלאומיים, ובמיוחד לאומות המאוחדות, על ביקורת על רצח העם בעזה. אמריקה סירבה שש פעמים לעצור את רצח העם בעזה וגם התנגדה למדינות שדחו אותו. לפיכך, העם האמריקאי, ובמיוחד הסטודנטים והדור הצעיר, לא נותרו ללא אמצעים אחרים להגיב לתמיכה זו. האמריקאי העיוור והטיפש, שאינו מודע לעוול שנעשה בנשק האמריקאי בעזה, מצא נחמה רק בקלפי. שם, הם מצאו בממדאני נציג של שאיפותיהם, לאחר שניערו מעליהם את אבק התעמולה האמריקאית-ציונית בנוגע לאירועים המתרחשים בפלסטין בשמונה העשורים האחרונים - אבק שלא היה מתפזר לעולם אלמלא קרב אל-אקצא, דם חפים מפשע של ילדי ונשות עזה, ומראות ההרס שעלו אפילו על חורבן הירושימה.

למרות פזיזותו של טראמפ והתפארותו הבוטה בפני הכנסת הציונית, כשהוא משבח את פושע המלחמה נתניהו על שימוש יעיל בנשק אמריקאי קטלני לביצוע רצח העם בעזה, הוא גם חש את המצב הקשה אליו נקלע כאשר תמך בצורה כה בוטה בנתניהו, מה שהביא לפגיעה ב"מוניטין של ישראל", כפי שניסח זאת, וב"מוניטין של ארצו". הוא נאלץ לעצור את רצח העם כשראה שהכוח לא עקר את תושבי עזה, וגם לא אילץ את ההתנגדות להניף את הדגל הלבן, כדי להציל את הישות הישראלית, להציל את פושע המלחמה נתניהו ולהציל את ממשלו, שהיה מוכתם בבושה יותר משהיה כבר.

מצב הרוח הציבורי האמריקאי כבר אינו כפי שהיה לפני משבר אל-אקצא. לפני המשבר, איש לא יכול היה לדמיין שמישהו, בולט ככל שיהיה, יוכל להחזיק בתפקיד כלשהו באמריקה, אפילו זוטר, אם אי פעם יבקר את פשעי הישות הישראלית, אפילו באופן פרטי. ההאשמה באנטישמיות רדפה אותם עד שיוסרו לחלוטין מהזירה הפוליטית. אבל כיום, אנו רואים אמריקאים, כולל יהודים, נותנים את קולותיהם לגבר מוסלמי שמבקר בגלוי את הישות הישראלית ומאיים לעצור את נתניהו אם ידרוך על אדמת ניו יורק. מציאות זו הצביעה על ידי נשיא ארה"ב טראמפ עצמו כאשר הצהיר במפורש כי מעמדה של ישראל יורד בעיני האמריקאים. בתקופה שבה כל מילה שלילית נגד ישראל עלולה לסיים את הקריירה הפוליטית של מישהו, כיום כל מילה חיובית על ישראל יכולה להיות בעלת אותה השפעה. דבר זה, שטראמפ חזה בעבר, הוחזר מאוחר יותר על ידי החוקר שמואל רוזנר, מומחה ליחסים בין ישראל לתפוצות היהודיות, אשר לאחר ניצחונו של ממדאני הצהיר: "מה שעשה ממדאני מוכיח שהתנגדות גלויה לישראל אינה עוד חובה פוליטית, אלא יכולה להיות מתגמלת מבחינה פוליטית".

כיום, המדינה העמוקה באמריקה, כמו גם ממשל טראמפ, ניצבים בפני דילמה גדולה שקשה להתגבר עליה ללא אי שקט חברתי בתוך אמריקה. סימני אי השקט הזה התבררו לאחר שהימין האמריקאי הפרו-ציוני וממשל טראמפ סירבו לקבל את המציאות של שינויים אלה המתרחשים בחברה האמריקאית. ביטוי אחד לשינוי זה הוא ניצחונו של ממדאני, שלא היה קורה אלמלא שיטפון אל-אקצא, התנגדות עזה ואנשיה, והתמיכה האמריקאית הפזיזה בפושע המלחמה נתניהו. ניצחונו של ממדאני אינו אלא קצה הקרחון, הטמון עמוק בתוך העמים שמאסו ב"ישראל", בפשעיה ובבוזה לאנושות, לחוק ולמוסר. מה שעתיד לבוא עשוי להיות חמור אף יותר עבור המיליארדרים, הלוביים והדמויות המשפיעות באמריקה מאשר השפעת ניצחונו של ממדאני.