המהלך האחרון של ארצות הברית ובעלות בריתה להסיר את אחמד א-שרע ואנס ח'טאב מרשימת הסנקציות של מועצת הביטחון של האו"ם מאותת על מאמץ מערבי מתואם להגדיר מחדש את תפקידה של סוריה במסגרת הרצויה לוושינגטון. צרפת, בריטניה והאיחוד האירופי הלכו בעקבותיה, ושלחו מסר ברור לאזור: אל-ג'ולאני חזר לזירה הפוליטית עם תמיכה מערבית מלאה. התנהגות זו, יחד עם התעקשותה של ארה"ב על "מעבר פוליטי מקיף בסוריה", מייצגת סתירה בוטה. כיצד יכולה מדינה שעד לאחרונה תיארה את אל-ג'ולאני כטרוריסט מבוקש לקבל אותו כעת כשותף פוליטי? התשובה טמונה באסטרטגיה ארוכת השנים של וושינגטון: שימוש בטרור ככלי לבלימת כוחות עצמאיים באזור, ובמיוחד איראן וציר ההתנגדות.

זכויות אדם מוקרבות למען פוליטיזציה

אירופה וארצות הברית, הטוענות לשמירה על דמוקרטיה וזכויות אדם, שותקות כעת לנוכח דיווחים מחרידים על חטיפות, היעלמויות והרג של אזרחים בסוריה. משרד הנציב העליון לזכויות אדם של האו"ם דיווח על היעלמותם של כמעט 100 בני אדם בסוריה מאז תחילת השנה. למרות זאת, וושינגטון מסירה סנקציות בתואנה של מחויבות ממשלת אל-ג'ולאני "למאבק בטרור ובסמים". גישה זו מזכירה את אותם סטנדרטים כפולים שהופעלו במשך שנים כלפי תימן, עיראק ופלסטין. המערב אינו רואה במושגים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה ערכים, אלא ככלים ללחץ פוליטי ולמיקוח. בהקשר זה, אם אל-ג'ולאני היה הולך בדרכם של הסכמי אברהם ועושה ויתורים לציונים, כל פשעיו בעבר היו נמחקים.

הנרקיסיזם של טראמפ והארגון מחדש של המערכת האמריקאית

ניתוח התנהגותו האחרונה של וושינגטון אינו שלם ללא הבנת שאיפותיו האישיות של טראמפ והזרם הפוליטי השולט בו. טראמפ, המבקש לשקם את תדמיתו הבינלאומית לאחר כישלונותיו החוזרים ונשנים להכניע את רוסיה ואיראן, בנוסף לכישלונו בנושא עזה, מציג כעת את פרויקט אל-ג'ולאני כסמל ל"הישג דיפלומטי".

הצטרפותה של קזחסטן להסכמי אברהם והאפשרות של הודעה רשמית על פגישה בין אל-ג'ולאני לטראמפ בבית הלבן הן ניסיונות תעמולה להחיות את "תהליך הפיוס", תהליך שאינו שואף לשלום אלא לנרמול נוכחות המשטר הציוני באזור. במקביל, פריסת הכוחות האמריקאים על אדמת סוריה כדי להגן על האינטרסים של תל אביב מדגימה שוושינגטון מבקשת לבסס את השפעתה הגיאופוליטית במערב אסיה, גם אם הדבר בא על חשבון פגיעה בעצמאותה של סוריה.

מדמשק לעזה: המשך של שקר היסטורי

המערב מדבר על "עתידה הפוליטי" של סוריה במועצת הביטחון, אך בעזה הם אפילו לא מצליחים לעמוד במחויבותם להפסקת אש. אלו שהתחייבו לסיוע בשארם א-שייח' נותרים דוממים לנוכח הרעב והרצח עם בעזה. זהו אותו סטנדרט כפול שחזר על עצמו מבוסניה ועד בגדד, ומדמשק ועד עזה: טיהור טרוריסטים תוך ענישת קורבנות ההתנגדות.

במציאות, מדיניות המערב נשענת על שני עמודי תווך: מתן לגיטימציה לטרור הרצוי והפללת הגנה עצמית. כאשר רמת הגולן מטוהרת מטרוריסטים וההתנגדות הפלסטינית מתויגת כ"איום", נחשף טבעה האמיתי של המערכת המערבית - מערכת המשרתת את קפיטליזם המלחמה והציונות. סתירה זו לא רק פגעה בתדמית זכויות האדם המערביות, אלא גם ערערה את הלגיטימציה המוסרית של הסדר הבינלאומי בהנהגת ארה"ב.