ההצהרות האחרונות של דיפלומט בכיר עומאני בנוגע לתפקידה של איראן באזור מצדיקות תשומת לב מדוקדקת והרהור מכל הזוויות. שר החוץ העומאני, בדר אל-בוסיידי, שדיבר בפאנל שנערך בבחריין כחלק מכנס הדיאלוג השנתי במנאמה שאורגן על ידי המכון הבינלאומי ללימודים אסטרטגיים (IISS), הדגיש נקודה מכרעת: הגיע הזמן לשינויים משמעותיים במדיניות האזורית ובעמדות המדינות כלפי איראן. התוכן וההקשר של דבריו הראו כי אירועי מלחמת שנים עשר הימים והתנהלותן של איראן וישראל במהלכה השפיעו באופן מכריע על אימוץ עמדות חדשות כאלה. לשיח אזורי זה יש פוטנציאל לשנות את הסידורים הביטחוניים והאסטרטגיים של מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC).

שינוי העמדה האזורית כלפי איראן

כפי שציין אל-בוסיידי, מדינות GCC, במיוחד לאחר המהפכה האסלאמית, ראו באיראן איום ממשי או פוטנציאלי. הן ראו באיראן כמי שמבקשת לייצא את המהפכה שלה ברחבי העולם, במיוחד לאזור ולשכנותיו. כתוצאה מכך, מדינות אלו נקטו במדיניות של בלימה כלפי איראן, הן בגלוי והן בסמויה. בינתיים, תוכניות המערב לזרוע מחלוקת מילאו תפקיד משמעותי בתהליך זה.

עם זאת, התוקפנות הבוטה והבלתי מוצדקת של המשטר הציוני נגד איראן במהלך מלחמת שנים עשר הימים, בנוסף למתקפת הטילים על לב קטאר, שינו את התפיסה הכללית לגבי מדיניותה של תל אביב באזור. גורם מפתח שתרם לשינוי זה היה תגובתה החדה של איראן לתוקפנות הישראלית והאמריקאית. שר החוץ העומאני, בדר אל-בוסעידי, הצהיר במפורש כי מדיניות בלימת איראן לא רק שלא השיגה תוצאות, אלא גם סיבכה את המצב הביטחוני באזור. מנקודת מבטה של ​​עומאן, איראן יכולה, ואף צריכה, להיות שותפה יעילה בהשגת יציבות וביטחון באזור, במקום להיתפס כאיום שיש לבלום. שינוי זה בנקודת המבט ניכר בבירור במדינות ערב, במיוחד לאחר התקיפות הישראליות האחרונות על מתקני הגרעין האיראניים.

הצהרות דומות נמסרו לאחרונה על ידי טורקי אל-פייסל, הפוליטיקאי המשפיע וראש המודיעין הסעודי לשעבר. בדברים אלה אמר כי אם היה צדק בעולם, היינו רואים מפציצי B-2 אמריקאים תוקפים את דימונה ואתרי גרעין ישראליים אחרים, שכן לישראל יש ארסנל גרעיני, לא הצטרפה לאמנת אי-הפצת נשק גרעיני, ואינה כפופה לפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. אל-פייסל הוסיף כי אלו המצדיקים את התקפות ישראל על איראן בציטוט הצהרות של כמה גורמים איראנים על "השמדת ישראל" מתעלמים בדרך כלל מהצהרותיו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שקרא שוב ושוב ל"הפלת ממשלת איראן" מאז 1996.

הצהרות ועמדות אלו מצביעות בבירור על שינוי ברטוריקה ובכיוון של המדיניות האזורית הערבית כלפי איראן. שר החוץ העומאני הצהיר בנחרצות: "סירוב למעורבות בונה ופתוחה עם איראן וגורמים אחרים לא יפתור בעיות כמו מלחמות שליחים, סבל הומניטרי או הפצת נשק גרעיני. להיפך, הדרה ושוליים רק יעוררו סכסוך, קיצוניות וחוסר יציבות, ויחריפו אתגרים אלה. רק מסגרת ביטחון אזורית מקיפה יכולה להתמודד ביעילות עם אתגרים משותפים על ידי מינוף משאבים קולקטיביים ולסלול את הדרך לעתיד יציב ומשגשג יותר עבור מדינותינו."

אתגרי פרויקט "הסכמי אברהם" ומטרות ישראל וארצות הברית

המונח "מסגרת ביטחון אזורית מקיפה", בו משתמש אל-בוסעידי, נראה כדחייה מצד מדינת המפרץ החשובה הזו של התוכנית המכונה על ידי ארצות הברית וישראל "הסכמי אברהם", אותה הן מנסות לשכנע, או אף לאלץ, מדינות ערביות ומוסלמיות להצטרף. עם זאת, דבריו של שר החוץ העומאני מדגישים את האתגרים הרציניים שפרויקט אסטרטגי זה של ישראל וארצות הברית מציב.

פרויקט זה, אשר מנרמל את יחסי ישראל עם מדינות ערב במזרח התיכון ובמפרץ, מבוסס ביסודו על בניית חזית מאוחדת נגד איראן. למעשה, אחד התנאים החשובים ביותר להצלחת הסכמי אברהם הוא יצירת תדמית שלילית של איראן כאיום על הביטחון האזורי. כדי שמדינות ערב יהיו מוכנות לשלם את העלויות הכלכליות והפוליטיות של נרמול היחסים עם ישראל, יש לראות ב"אירנופוביה" תנאי הכרחי. לפני מלחמת שנים עשר הימים, ואף לפני ה-7 באוקטובר ותחילת מלחמת עזה, ביקשה ישראל לרכוש ביטחון במחיר הנמוך ביותר האפשרי באמצעות אסטרטגיית "אזור אפור", ובמקביל להרחיב את השפעתה ולנרמל את היחסים עם מדינות המפרץ.

עם זאת, המצב הנוכחי באזור, במיוחד לאחר ההתפתחויות האחרונות, מראה כי יישום אסטרטגיה זו, כמו גם פרויקט הסכמי אברהם, עומד כעת בפני מכשולים משמעותיים. התקפות ישראל על איראן גרמו לרבות ממדינות אלו באזור להיות מודעות יותר להתנהגותה המאיימת של ישראל. לאור המתקפות הישראליות האחרונות על קטאר, המדגימות את מאמציו הבלתי פוסקים של המשטר לערער את עצמאותן ואת האינטרסים של מדינות ערב, מדינות רבות באזור הגיעו למסקנה כי שיתוף פעולה עם איראן כשותפה אסטרטגית ליציבות אזורית עדיף על ברית עם ישראל. בתגובה להתפתחויות אלו, איראן הצליחה להשתמש בשילוב של כוח צבאי ודיפלומטיה יעילה לא רק כדי לסכל תוכניות צבאיות של ישראל וארה"ב, אלא גם כדי לחזק את מעמדה בזירה הדיפלומטית, ובמיוחד בקרב מדינות המפרץ הערביות. מדיניותה החכמה של איראן, המבוססת על איפוק ויחסים מאוזנים עם מדינות האזור, הובילה להכרה מצד מדינות המפרץ כשותפה אמינה בביסוס ביטחון ויציבות באזור. איראן שידרה ביעילות את יכולתה לשמש כחומת מגן מפני ההתפשטות הישראלית, ובמקביל הרגיעה את מדינות האזור כי כל התנהגות מאיימת רק תוביל למשברים נוספים.

בהקשר זה, ניתן לטעון כי, בהתחשב בהתפתחויות האחרונות באזור, הסכמי אברהם והאסטרטגיות הישראליות והאמריקאיות במזרח התיכון עומדות בפני אתגרים משמעותיים. איראן לא רק מהווה איום משמעותי על מדינות המפרץ המחייב בלימה, אלא היא גם מוכרת כשותפה אסטרטגית אמינה להבטחת ביטחון ויציבות אזוריים. בינתיים, האסטרטגיה הדיפלומטית והביטחונית של איראן השפיעה על עמדותיהן של מדינות האזור ויצרה תנאים חדשים לשיתוף פעולה אזורי.

יישום פרויקטים שמטרתם לבודד את איראן, במיוחד לאור המתיחות האחרונות, עומד כעת בפני אי ודאות ניכרת, ואף קיפאון. התפתחויות אלו ישפיעו ישירות על המשוואות הפוליטיות והביטחוניות באזור. הנקודה המכרעת היא שגופי קבלת ההחלטות האסטרטגיים של המדינה, עם הבנה מעמיקה של שינוי אזורי זה בשיח, חייבים להכפיל את מאמציהם להעמיק ולקיים אותו, ולהפוך את האינדיקטורים הראשוניים הללו למציאות יציבה ומקיפה.