מבצע "סופת אל-אקצא", שבוצע על ידי פלגי ההתנגדות הפלסטיניים, ובמיוחד חמאס, נגד ישראל ב-7 באוקטובר 2023, סימן שינוי איכותי בהתפתחויות האזוריות והעולמיות, עם השפעה גיאוגרפית ולאומית שהשתרעה הרבה מעבר לגבולות פלסטין. מבצע מדהים זה לא היה רק תגובה לאומית להיסטוריה הארוכה של מדיניות צבאית וכיבוש של המשטר הציוני ברצועת עזה ובגדה המערבית. אלא, הוא היה, מעל לכל, סמל לנקמה הומניטרית ואידיאולוגית על שבעים שנות דיכוי אכזרי ופשעים שבוצעו על ידי משטר כובש נגד העם הפלסטיני.

למרות שכמה תנועות פוליטיות בארץ ובחו"ל מנסות לבקר את מהלך חמאס לבצע מבצע זה מסיבות שנראות חוקיות, לגיטימיות ואף מבוססות זכויות אדם, חיוני לציין נקודה בסיסית זו: מה שקרה היה תגובה לשבעים שנות דיכוי, לא רק תנועה זמנית המוגבלת לאנשים ספציפיים. התחשבות בתיעוד ההיסטורי של הכיבוש והרצח המתמשכים שבוצעו על ידי הציונים נגד העם הפלסטיני מאז שנות ה-40 היא תנאי הכרחי לניתוח הגיוני וריאליסטי של מבצע זה.

בכל מקרה, יש ללמוד את אירוע ה-7 באוקטובר בשלושה מישורים: שורשיו ההיסטוריים, מה שקרה במהלך שנתיים אלה, ולבסוף, הפרספקטיבה שניתן לצפות לגבי יחסים והסדרים עתידיים בעולם. אין ספק שלמבצע "סופת אל-אקצא", בנוסף להשפעתו המשמעותית על העניינים הפנימיים הפלסטיניים והישראליים כאחד, היו ויהיו לו השלכות עמוקות יותר על הפוליטיקה האזורית והבינלאומית, עניין שיש לקחת בחשבון.

השורשים ההיסטוריים של סופת אל-אקצא

בעקבות הכרזת הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, שליוותה תמיכה מצד מעצמות אירופה, ובמיוחד בריטניה, מאות אלפי פלסטינים איבדו את בתיהם ואדמותיהם ונעקרו מבתיהם. כתוצאה מכך, ההתנגדות הפלסטינית לבשה צורות שונות, החל מקרבות צבאיים ועד לפעולות התנגדות עממית. מאז, ישראל יישמה מדיניות דיכוי נגד הפלסטינים, כולל תפיסות אדמות, בניית התנחלויות בגדה המערבית, הריסת בתים, התנקשות במנהיגים פלסטינים והטלת מצור צבאי על עזה.

צעדים אלה עוררו באופן עקבי מחאות והתקפות מזוינות מצד פלגים פלסטיניים שונים. במיוחד לאחר ההתקוממויות והמבצעים השונים בעשורים האחרונים, נמשכו ההתקפות על המשטר הישראלי מצד קבוצות כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי. מבצע "סופת אל-אקצא" נופל במסגרת זו. המבצע לא היה רק תגובה לפעולות ישראליות אחרונות בעזה ובגדה המערבית, אלא גם סוג של נקמה על שבעים שנות דיכוי ישראלי של העם הפלסטיני.

מבצע ה-7 באוקטובר 2023 לא היה רק תגובה להתקפות ישראליות אחרונות; הוא גם ייצג התפתחות בהתנגדות הפלסטינית ברמה האזורית. בניגוד לסכסוכים הספורדיים שהיינו עדים להם בעבר במהלך העשורים, מתקפה זו ייצגה מעבר מקרבות מוגבלים למלחמה אסטרטגית מקיפה. השימוש בטכנולוגיות מודרניות, תיאום מוגבר בין פלגי ההתנגדות ורמות מוגברות של תמיכה אזורית הבדילו מבצע זה מהתקפות קודמות. בהקשר זה, אין להתייחס למבצע "סופת אל-אקצא" כמתקפה אחת ומבודדת נגד הכובשים, אלא כמבצע משותף מקיף בקנה מידה גדול.

התפתחויות שנתיים לאחר "מבצע סופת אל-אקצא"

מבצע "סופת אל-אקצא" המדהים, שבוצע בהפתעה, עיוות בעיקר את הדומיננטיות הצבאית והביטחונית של המשטר הישראלי וחשף את שקרתו. לאחר שנים של הסתננות ותקיפות על יכולות הצבא, המודיעין והביטחון הישראלי, הכובשים פתחו מיד בתגובה צבאית רחבת היקף נגד עזה ושטחים פלסטיניים אחרים לאחר שספגו מכה מחמאס. עם זאת, תגובות אלו לא הצליחו להתגבר לחלוטין על האיומים והפעולות של הפלגים הפלסטיניים. במהלך שנתיים אלו נמשכו מלחמות ועימותים רבים בין ישראל לפלגי ההתנגדות הפלסטיניים, למרות מאמצי ישראל להשיב את הנורמליות, מבלי להשיג את התוצאה הרצויה. בניגוד למה שישראל התכוונה, משברים פוליטיים, חברתיים וכלכליים פנימיים פקדו את אוכלוסיית השטחים הכבושים, והעמידו את המשטר הציוני בפני פגמים עמוקים במדיניותו הביטחונית והצבאית.

נכון שישראל הפכה את עזה לחורבה במהלך שנתיים אלו, כילתה כמעט 70,000 מתושביה ואף כיוונה נגד רבים ממנהיגי תנועת ההתנגדות בפלסטין ובלבנון. עם זאת, היא לא ניצלה מהאבדות ההרסניות שנגרמו כתוצאה מתקרית זו. כיום, המבנה הפוליטי והחברתי של משטר זה מתמודד עם סדקים ואף משברים הרסניים, שלא היה יכול להתמודד איתם ללא הנשימה המלאכותית של מעצמות המערב, ובמיוחד ארצות הברית. ישראל, אשר זה מכבר שיחזרה את מיתוס עליונותה הצבאית בתקשורת העולמית, מתמודדת כעת עם איומים ביטחוניים חמורים מצד פלגים פלסטיניים שהפגינו יכולות ומבנים חדשים בהתמודדות עם משטר זה. מצב זה גרם למשבר אמון הציבור במערכת הביטחון הישראלית, ובמובנים מסוימים, הטיל ספק בלגיטימציה הפנימית שלה.

מעבר לרמה המקומית, במהלך שנתיים אלה אנו עדים לשינויים ניכרים בדעת הקהל ובתגובות האזרחיות והעממיות לפשעי ישראל. בניגוד לעשורים קודמים, כאשר ישראל נהנתה מתמיכה משמעותית מכלי תקשורת מרכזיים ברחבי העולם, אנו עדים כעת לעלייה חדה במחאות אזרחיות, פוליטיות וזכויות אדם מצד מוסדות וארגונים בינלאומיים, ואף מצד חלק ממדינות המערב. החלטת בית המשפט בהאג להעמיד לדין את נתניהו, יחד עם שטף של סנקציות שהטילו ארגוני תרבות, אמנות, ספורט וחברה אזרחית נגד ישראל, גרמו לדה-לגיטימציה של המשטר והובילו לגיוס עולמי נגד הטרור הציוני.

תנועות עממיות נגד ישראל במדינות רבות, כולל ארצות הברית ומדינות אירופה, הצליחו לגייס את דעת הקהל לתמיכה בזכויות הפלסטינים, במיוחד באוניברסיטאות ובארגוני חברה אזרחית. התפתחות זו סימנה שינויים בפוליטיקה העולמית ועניין רב יותר בזכויות אדם ובצדק לפלסטינים.

אנו עדים גם לשינויים דומים בגישות ברמה הממשלתית. השינויים הבולטים במדיניותן של מדינות אירופה ומדינות ערב היו כה רבים, עד שחלקן קראו לסנקציות נגד המשטר באו"ם. חלק מהמדינות הערביות, שבעבר מיהרו לנרמל את היחסים עם ישראל, התרחקו ממנה בפומבי כתוצאה מלחץ ציבורי פנימי גובר ושינויים גיאופוליטיים באזור. הדבר נכון במיוחד לגבי מדינות מפתח באזור, כמו ערב הסעודית ומצרים, אשר למרות נטייתן הראשונית לנרמל את היחסים עם ישראל, נקטו כעת צעדים חדשים במדיניות החוץ שלהן, ובמיוחד בתמיכה בפלסטינים ובהתנגדות למדיניות ישראל בעזה.

תחזיות: לאן העולם הולך?

בשנתיים האחרונות אנו עדים לכוחם הגובר של הפלגים הפלסטיניים, ובמיוחד חמאס, בדינמיקה האזורית. פלגי ההתנגדות, שפעלו בעבר באופן ספורדי ועם יכולות מוגבלות, נהנים כעת מתמיכה עממית וממשלתית רחבה יותר. פלגים אלה ממלאים תפקיד בולט יותר, לא רק מבחינה צבאית אלא גם דיפלומטית. כמו כן, הפוטנציאל לעלייה במתיחות ובסכסוכים נותר בעינו, ככל שישראל ממשיכה במדיניות הכיבוש שלה.

תחזיות עתידיות מצביעות על כוחן הגובר של תנועות עממיות עולמיות וארגוני חברה אזרחית שצצו, במיוחד מאז 2023, בתמיכה בפלסטין ונגד פשעי ישראל. תנועות אלה הפעילו לחץ עז על ממשלות לשקול מחדש את מדיניותן כלפי ישראל. מגמה זו עלולה להוביל לשינויים במדיניות הממשלה, במיוחד במדינות המערב, ולקבלת פתרונות צודקים יותר לסוגיה הפלסטינית.

באופן עולמי, אנו עשויים להיות עדים לשינוי משמעותי ביחסים הבינלאומיים. התחרות הדיפלומטית הגוברת בין מעצמות גדולות כמו ארצות הברית, סין ורוסיה, במיוחד בתמיכה בפלגי ההתנגדות ובפתרון הסוגיה הפלסטינית, עלולה להוביל להסלמה של המתיחות העולמית. תחרות זו עלולה להשפיע על מאזן הכוחות במזרח התיכון ולגרום למדינות ערב לשקול מחדש את יחסיהן עם מעצמות העולם.

גם המדיניות המערבית והערבית מתפתחת, במיוחד בכל הנוגע לנורמליזציה של היחסים עם ישראל. למרות שחלק ממדינות ערב עדיין נוקטות צעדים לחיזוק יחסיהן עם ישראל, מגמה זו משתנה, ולחץ עממי דוחף את הממשלות האזוריות לשקול מחדש את מדיניותן. בינתיים, איראן וציר ההתנגדות מבקשים יותר ויותר לחזק את מעמדן במשוואות אזוריות ועולמיות.

תחזיות עתידיות מצביעות על אזור מורכב ומתוח. ההשפעה הגוברת של תנועת ההתנגדות, צמיחתן של תנועות עממיות וארגוני חברה אזרחית, ותחרות עולמית בתמיכה בפלסטין, עלולות להוביל לשינויים רדיקליים במדיניות המעצמות הגדולות ובסופו של דבר לפתרונות צודקים לסוגיה הפלסטינית. במקביל, מגמות רב-קוטביות עולמיות ותזוזות ביחסי המעצמות הגדולות עלולות לעצב מפה חדשה של המזרח התיכון ולשנות את מדיניותן של מדינות סביב משבר כרוני זה.

מבצע "סופת אל-אקצא" היווה נקודת מפנה בהיסטוריה של ההתנגדות הפלסטינית, והשפיע לא רק על מדיניות הביטחון והפנים של ישראל, אלא גם על שינויים עמוקים ומתמשכים במבנה הפוליטי והדיפלומטי של המזרח התיכון וביחסים הבינלאומיים. התפתחות זו, במיוחד לאור הגלובליזציה הנוכחית, יכולה להיחשב כגורם בבחינה מחודשת של הפוליטיקה העולמית ואתגר רציני לסדר הבינלאומי הקיים.