ההשפעה המיידית של מנגנון ה-snapback הייתה להפחית את הסבירות לדיפלומטיה מוצלחת ולהחריף את המתיחות, והשלכותיו כבר ניכרות. מנגנון ה-snapback עצמו נכלל בתוכנית הפעולה המשותפת המקיפה משנת 2015 כפשרה שנועדה להרגיע את הספקנים בקונגרס ומחוצה לו.

מנגנון זה, המעוגן בהחלטת מועצת הביטחון 2231 של האו"ם, אפשר לכל משתתף להטיל מחדש את הסנקציות של האו"ם על איראן, שנקבעו לפני 2015, ללא אפשרות לווטו. במילים אחרות, הוא הפך את ההיגיון הרגיל של המועצה: במקום לדרוש פה אחד לסנקציות, מנגנון ההפעלה הבטיח כי יוטלו סנקציות אלא אם כן יושג קונצנזוס למניעתן.

עם החזרת הסנקציות של האו"ם, הדרך לדיפלומטיה הצטמצמה. ממשלת הימין הקיצוני של ישראל התעודדה מתפיסתה לגבי התקפות מוצלחות של ישראל וארה"ב על מתקני הגרעין של איראן. הסיכוי למלחמה נוספת עם איראן הפך ברור יותר.

בטהרן, קריאות לנתק את שיתוף הפעולה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) או אף לפרוש מאמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT) צברו תאוצה. מבחינה כלכלית, השפעת מנגנון ה-snapback הייתה עד כה פסיכולוגית יותר מאשר חומרית: הריאל ירד לאחר ההכרזה, ועבר את 1.1 מיליון ריאל לדולר, כמעט 20,000 ריאל גבוה יותר מהיום הקודם.

מעבר לכותרות, מנגנון ה-snapback אינו מוסיף דבר למאמצים להחזיר את תוכנית איראן לפיקוח בינלאומי. הלחץ האמיתי על איראן הגיע זה מכבר לא מצעדים של האו"ם, אלא מסנקציות משניות מקיפות של ארה"ב.

סנקציות אלו הוטלו מחדש לאחר פרישתה החד-צדדית של וושינגטון מהסכם הגרעין בשנת 2018, ובידדה את איראן מהמערכת הפיננסית העולמית, והן נותרות מקור לחץ עיקרי.

הטרויקה האירופית מצדיקה את פעולתה בהצבעה על הפרות איראן את הסכם הגרעין. אבל הם מפספסים את הנקודה המכרעת הזו: וושינגטון הייתה הראשונה שהפרה את ההסכם כאשר הנשיא דאז דונלד טראמפ נסוג ב-2018.

למרות הבטחותיה, אירופה בסופו של דבר הלכה בעקבות וושינגטון ומילאה למעשה את הסנקציות שארצות הברית הטילה מחדש. יותר משנה לאחר פרישתו של טראמפ, איראן מילאה במלואן את התחייבויותיה במסגרת הסכם הגרעין. טהרן החלה רק לצמצם את התחייבויותיה והפעילה במפורש את מנגנון יישוב הסכסוכים של ההסכם לאחר שחיכתה לשווא להסרת הסנקציות הכלכליות.

האשמת איראן בקריסת הסכם הגרעין היא עיוות של ההיסטוריה.

האחריות מוטלת על וושינגטון ואירופה על אי-מילוי התחייבויותיהן. אילו סנקציות? הצעדים שהאירופאים הסכימו "לבטל" הוטלו בין 2006 ל-2010; הם כללו הקפאת נכסים, הגבלות נשק ואיסור על סחר גרעיני וטילים.

צעדים אלה היו תמיד מוגבלים ונועדו להרחיב, לא לבודד, את איראן משווקים עולמיים. לאחר שטראמפ הטיל מחדש "לחץ מקסימלי" ב-2018, מנגנון ה"הסנאפבק" הנוכחי מוסיף מעט לסנקציות האמריקאיות המקיפות.

התזמון של הטרויקה האירופית היה פזיז.

ביוני, ישראל וארצות הברית הפציצו מספר מתקני גרעין איראניים תחת אמצעי הגנה, צעד חסר תקדים בהיסטוריה של אמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT). מומחים משפטיים רואים בתקיפה של אתרי הגרעין המוצהרים של מדינה חברה ב-NPT תחת פיקוח סבא"א הפרה של החוק הבינלאומי.

באופן לא מפתיע, הדבר מסבך משמעותית את שיתוף הפעולה של איראן עם הפקחים. ההריסות אינן רצויות, במיוחד אם האתרים, כפי שטען טראמפ, "נהרסו".

עם זאת, גם במצב קריטי זה, איראן וסבא"א הגיעו למסגרת חדשה לשיתוף פעולה, אותה תיאר מנכ"ל סבא"א, רפאל גרוסי, כ"צעד בכיוון הנכון".

חלק מההסכם בין איראן לסבא"א כלל את הצעת טהרן לתוכנית מדורגת לבניית מחדש של אמון ושקיפות. מרכז ההצעה היה צמצום מלאי האורניום שלה ב-60% עד 20%, צעד אי-הפצת נשק גרעיני משמעותי שיקרב את רמות ההעשרה לשימוש אזרחי ויבטיח כי לא ניתן יהיה להשתמש בחומר בנשק.

בינתיים, מנגנון ה-snapback היה אמור להיות מורחב, עם דרך לסיומו הסופי, כפי שתוכנן בתחילה בהסכם הגרעין. אפילו נשיא צרפת עמנואל מקרון תיאר את התוכנית כ"הגיונית", דבר המצביע על כך שהטרויקה האירופית נותרה נחושה להמשיך במנגנון ה-snapback. מנגנון ה-snapback סגר את הדלת. טהרן מוכנה כעת להגיב. קולות באיראן הקוראים לנשק גרעיני הפכו חזקים מתמיד בשנים האחרונות. ערב ביקורו של הנשיא מסעוד פסקיאן בניו יורק כדי להשתתף בעצרת הכללית של האו"ם, 71 חברי פרלמנט חתמו על מכתב הקורא לבחינה מחדש של דוקטרינת ההגנה של איראן כדי לאפשר ייצור ואגירת נשק גרעיני כאמצעי מרתיע. הפרלמנט האיראני הציג גם תוכנית לפרישה מאמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT).

בהקשר זה, מנגנון ה-snapback אינו מרסן את תוכנית הגרעין של איראן; הוא מאיץ את קריסת הפיקוח הבינלאומי. הפרדוקס ברור: במקום לבנות על המסגרת האחרונה בין איראן לסבא"א, שתחזיר את השקיפות, מנגנון ה-snapback חותר תחתיה.

היקף הבעיה משתרע מעבר לאיראן. רוסיה וסין דחו לחלוטין את השימוש במנגנון ה-snapback על ידי הטרויקה האירופית. במכתב משותף עם איראן, שהופץ רשמית באו"ם, הן הצהירו כי כל פעולה במסגרת מנגנון ה-snapback "אינה יכולה ליצור התחייבויות משפטיות" עבור המדינות החברות. הן ציטטו עיקרון שאושר על ידי בית הדין הבינלאומי לצדק בחוות דעת מייעצת משנת 1971: צד המפר אמנה אינו יכול להפעיל את הוראותיה באופן חוקי.

ואכן, שתי המעצמות במועצת הביטחון בעלות זכות וטו הצהירו כי לא יחילו את מנגנון ה-snapback. משמעות הדבר היא שהן לא רק יסרבו לציית לסנקציות שהוטלו מחדש, אלא סביר להניח שגם יסגרו את ועדות מועצת הביטחון האחראיות על אכיפתן.

איראן הבינה שהחוק הבינלאומי והמוסדות הבינלאומיים כבר אינם חשובים.

באיראן, מרכז המחקר של המועצה הגיע למסקנה דומה לגבי יעילותו של מנגנון ה-snapback מנקודת מבט כלכלית. אמצעי ה-snapback של האו"ם מוגבלים, מתמקדים באי-הפצה, ומתמודדים עם קשיי אכיפה חמורים; הם אינם תואמים את היקף וחומרת הסנקציות המשניות של ארה"ב, המבוססות על סיכונים, שכבר הגבילו את תחום הנפט, הבנקאות, הספנות והפיננסים.

מנגנון ה"התאוששות" עשוי לגרום לזעזועים קצרי טווח בשוק, אך הוא לא יטיל לחץ כלכלי משמעותי ומתמשך. אולי חשוב מכל, איראנים רבים הגיעו למסקנה מרה: בין אם איראן תצטרף לאמנת ה-NPT ובין אם לאו, ובין אם תשתף פעולה עם פקחים ובין אם לאו, ארצות הברית וישראל עלולות לתקוף שוב. הלקח עבור איראן הוא שהחוק הבינלאומי והמוסדות הבינלאומיים כבר אינם חשובים, ולכן טהרן חייבת לפעול לטובת האינטרס הלאומי שלה. גורמים אירופאים ואמריקאים הצהירו כי דיפלומטיה נותרה אופציה. אך מעשים מדברים חזק יותר ממסרים. אם העדיפות היא למנוע סכסוך ולשמור על משטר אי-הפצת נשק גרעיני, לחץ נוסף יתנקם.