למרות הקושי בכתיבה על ההר הנכבד, מרטיר ירושלים, הוד מעלתו סייד, מתוך נאמנות לזכרו, שאסור שיחלוף מבלי שייזכר על ידי אנשי העולם החופשי, ללא קשר לרקע, לנטיותיהם, ללאומיותם, לדתותיהם ולאמונותיהם, אנו, יחד עם מדינותינו, צוללים לים העמוק הזה כדי לשאוב ממקורו, מגדלור עבורנו בחיינו, המלאים בבגידה, כניעות, נידחות, תלות וכניעות בצורתם המכוערת ביותר.
כאשר "ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", על פי הנרטיב המערבי, הטילה 83 פצצות, כל אחת במשקל טון, שסופקו על ידי אמריקה, "מנהיגת העולם החופשי", על פי אותו נרטיב, מעל אזור מגורים צפוף כדי להתנקש באדם אחד. לפני כן, התרחש טבח פייג'ר, בו השתתפו כל סוכנויות המודיעין של "מדינות מערביות ואירופיות דמוקרטיות", כשהן מרימות סיסמאות של הגנה על זכויות בעלי חיים לפני זכויות אדם. כל זה הספיק כדי לזרוע ייאוש ותסכול בלבבות תומכי ההתנגדות ובבסיס העממי שלה, במיוחד משום שבסיס זה הותקף על ידי כמה טוענים לפטריוטיות וריבונות, מונעים משנאה וטינה, וקושרים קשר לבקשת שגרירויות מערביות, ובראשן שגרירות ארה"ב. אך מה שקרה היה בניגוד לכל הציפיות. מה הפך את הבסיס העממי הזה לכל כך נאמן למנהיגו, ללוחמי ההתנגדות ולגישתם הצודקת, למרות העובדה שרוב היושבים בבסיס זה איבדו את יקיריהם בתוקפנות הישראלית-אמריקאית נגד לבנון, בתיהם נהרסו ונעקרו מאזוריהם?!
התגברותה של קהילת ההתנגדות על המבחן ההיסטורי הקשה הזה לא הגיעה משום מקום, וגם לא הייתה זו רק רגע רגשי שעורר את חברי הקהילה הזו עם שמעו את הידיעה על אובדן המנהיג העליון. רגע זה נמשך עד היום, ומאשר את העובדה שחוסנו של הבסיס העממי היה תוצאה של העבודה המצטברת בפיקוחו של סייד המעונה במשך שלושים שנות מנהיגותו החכמה, האמיצה והאינטליגנטית של ההתנגדות האסלאמית בלבנון. הוד מעלתו הצליח לבנות את ההתנגדות ואת האנשים התומכים בה, מבחינה רוחנית ומוסרית. בנייה זו נשאה פרי כיום, כאשר הוד מעלתו הותיר אחריו מורשת בלתי נדלית. אמת זו הודגשה על ידי מנהיג המהפכה האסלאמית, האייתוללה סייד עלי חמינאי, כאשר תיאר את המנהיג העליון כמורשת גדולה לא רק ללבנון אלא גם לערבים ולמוסלמים. מורשת זו, אליה התייחס מנהיג המהפכה, היא שהפכה את ההתנגדות ואת קהילתה למלוכדות וחזקות, ואפשרה לה להתגבר על המבחן הקשה ביותר המיוצג על ידי מות הקדושים של הוד מעלתו והדרגה הראשונה של הנהגת ההתנגדות, לאחר שהמערב ואמריקה קשרו קשר נגדה בכל כוחם. מורשתו של רב השהידים של ההתנגדות בנויה על אמיתות ברורות מאליהן, ביניהן שעם שאינו מגן על עצמו לא ימצא מי שיגן עליו, גם אם יבוא בהמוניו. ארץ כבושה לא תשוחרר באמצעות מחאות, הגשת תלונות והמתנה לצדק בינלאומי, אלא באמצעות מאמצי אנשיה ועמה. זוהי בגידה להיות עד לפשע המבוצע נגד שכנך או אחיך בדת, לאום או אנושיות, ולעמוד כצופה מן הצד. תמיכה במדוכאים היא חובה הומניטרית, דתית, מוסרית ומשפטית. אין עוול שהעולם כיום רואה במו עיניו כמו העוול שסובל העם הפלסטיני.
ניתן לצטט את האקסיומות הראשונה והשנייה כביטויים המעשיים שלהן, המיוצגים על ידי שחרור דרום לבנון על ידי ההתנגדות מהכיבוש הישראלי בשנת 2000, לאחר שלבנון חיכתה יותר מ-20 שנה לצדק בינלאומי כדי להשיג צדק, אך ללא הועיל.
האקסיומה השלישית התגלמה על ידי ההתנגדות האסלאמית, המיוצגת על ידי חיזבאללה, כאשר התערבה בסוריה כדי להגן על המדינה, שעמדה בפני קונספירציה ריאקציונרית אמריקאית-מערבית-ישראלית-ערבית, שבוצעה על ידי תכפירים וקבוצות טרור. למרות תמיכה עקרונית זו בסוריה, נוכחותו של חיזבאללה עלתה ביוקר. עם זאת, מה שקרה בסוריה לאחר מכן, ומה שקורה כעת לאחר נפילת משטר אסד, אישר את נכונות עמדתו של סייד המעונה על האירועים בסוריה.
האקסיומה הרביעית, שהתגלמה על ידי חיזבאללה בכל כוחו ושעבורה הקריב הסייד את נשמתו הטהורה, הייתה תמיכתו במדוכאים בעזה, נגד הברית האמריקאית-מערבית-ישראלית נגד עמה, לאחר שהעולם, בהנהגת הערבים, נטש את תמיכתו.
יום השנה הראשון למותו של אדון ההתנגדות צריך להיות נקודת התחלה חדשה עבור ההתנגדות ותומכיה, לחדש את התחייבותם לאדון המעונה להמשיך בדרכו ולדבוק במורשתו, ובראש ובראשונה לשמר את האחדות הלאומית ולסכל את כל המזימות של ארצות הברית, ישראל, הריאקציונרים הערבים וסוכניהם בלבנון. תוכניות אלה נועדו ליצור סכסוכים ואי שקט בלבנון המשרתים את האינטרסים של ישראל, בנוסף לתמיכה בהתנגדות בעזה.
בין הדברים היפים ביותר שנאמרו על סייד המעונה נמצאים דבריו של ראש המפלגה הדמוקרטית הלבנונית, חבר הפרלמנט והשר לשעבר טלאל ארסלאן, שתיאר אותו כ"אישיות בעלת מעלות מוסריות שקשה למצוא אצל כל אחד. האנושות איבדה אישיות ייחודית בכל תקופה וזמן. כיום, כשאנו מהרהרים במותו, אנו מגלים שנוכחותו עזה מתמיד. הוא הפך לסמל שלא ניתן להתנקש בו, לקול שלא ניתן להשתיק, ולדגל שלא ניתן להורידו. מות המעונה שהעניק לעצמו ולאומתו אינו סוף חייו, אלא תחילתו של שלב חדש שבו ההתנגדות מושרשת עמוק יותר וערכי הגאווה והחופש מושרשים בלבבות הדורות הבאים. נאמנות אמיתית אליו טמונה בנשיאת רצונו בעורקינו, שמירה על פלסטין כמצפן שלנו, דחיית השפלה בכל צורותיה, והבנה שדם המעונה הוא זה שמצייר את מהלך ההיסטוריה".