במבט ראשון, ההכרה בפלסטין על ידי מדינות כמו בריטניה, קנדה, אוסטרליה ופורטוגל, ואפילו ההבטחות החוזרות ונשנות מפריז, נתפסות כצעד חיובי. צעד זה עלול לבודד עוד יותר את המשטר הציוני בעיני דעת הקהל העולמית וליצור לחץ פוליטי נוסף על תל אביב. עם זאת, בחינה מדוקדקת יותר מגלה כי להחלטות אלו יש תפקיד סמלי ולא שינוי ממשי במדיניות המערבית, שכן אותן ממשלות המכירות בפלסטין נותרות התומכות העיקריות של מכונת המלחמה הישראלית ומתעלמות ממדיניות הכיבוש של תל אביב.
במציאות, מדינות המערב מודאגות יותר מניהול לחצים חברתיים פנימיים מאשר מצדק ובזכויות העם הפלסטיני. המחאות העממיות הנרחבות בבירות אירופה נגד המלחמה בעזה והרג אזרחים אילצו את הממשלות לנקוט בצעד דרמטי כדי לרסן את הכעס הציבורי. מנקודת מבט זו, הכרה רשמית בפלסטין היא יותר כלי טקטי בפוליטיקה הפנימית המערבית מאשר תגובה אמיתית לדרישות העם הפלסטיני.
סתירה ברורה: ממכירת נשק לפירוק נשק
אחת הנקודות החשובות ביותר בתהליך זה היא הסתירה הברורה בעמדות המערב. בעוד שלונדון ופריז מדברות על הקמת מדינה פלסטינית, הן מדגישות את הצורך לפרק את ההתנגדות מנשקה. בריטניה מסווגת בתוקף את חמאס כ"ארגון טרור", וראש ממשלתה מצהיר כי אין עתיד לתנועה. צרפת רואה גם בהוצאת חמאס מהזירה הפוליטית תנאי להכרה רשמית ומעשית בפלסטין.
עמדות אלה עולות בתקופה שבה אותן מדינות נמנות עם ספקיות הנשק הבולטות ביותר של ישראל. הסתירה בין תמיכה בכובשים בנשק לבין הדגשת פירוק הנשק של הקורבנות מדגימה בבירור כי המערב אינו רק ניטרלי, אלא למעשה עומד לצד המשטר הציוני. מדיניות זו לא תוביל לשלום או להקמת מדינה עצמאית לפלסטינים; היא רק תנציח את מעגל האלימות ותחריף את הסבל ההומניטרי בעזה ובגדה המערבית.
מטרות נסתרות מאחורי הקלעים
ראיות מצביעות על כך שהכרה רשמית בפלסטין היא יותר כלי פוליטי מערבי מאשר פעולה עקרונית. תנאים כמו שחרור בני ערובה, פריסת כוחות בינלאומיים בעזה או השעיית יחסים רשמיים עד למילוי דרישות ישראל, כולם מצביעים על כך שהמערב מתכוון להשתמש בנושא זה ככלי להפעלת לחץ על ההתנגדות.
ואכן, התבוסה הצבאית של ישראל בעזה וחוסר יכולתו של צבא המשטר להשיג את מטרותיו המוצהרות הניעו את המערב לבקש לפצות על כישלון זה באמצעים פוליטיים. הם מנסים לדחוק את ההתנגדות הפלסטינית לשוליים באמצעות הנדסה דיפלומטית ולבנות מחדש את מעמדה של ישראל במשוואה האזורית. גישה זו מעבירה למעשה את שדה הקרב מהצבאי לפוליטי, ללא כל שינוי בהיגיון ההגמוני והמפלה של המערב.
מיוזמה דיפלומטית למציאות בשטח
נקודה אחת שאסור להתעלם ממנה בהקשר זה היא תפקידה של ההתנגדות בשינוי הנוף. אם כמה ממשלות מערביות נאלצו לקבל את פלסטין כיום, זה בזכות עמידתם האיתנה של תושבי עזה והמחירים הכבדים שנגרמו למשטר הציוני עקב ההתנגדות. אלמלא ההתנגדות, שינויים כאלה לא היו מוצעים, אפילו ברמה הדיפלומטית.
ניסיון קודם הוכיח כי הסתמכות על ויתורים והסכמים חד-צדדיים רק מעודדת את ישראל להמשיך לבנות התנחלויות ולכבוש אדמות פלסטיניות. מה שמעלה את ההכרה מהרמה הסמלית לרמה הממשית הוא שילוב של שני גורמים: ראשית, קיימותה והרתעתה של ההתנגדות; ושנית, שימוש מושכל במנגנונים משפטיים ובינלאומיים עצמאיים כדי לאלץ את המערב לנקוט בפעולה מעשית. רק במסגרת זו נוכל לקוות שההכרה בפלסטין תהפוך למציאות מתמשכת, ולא רק למחווה פוליטית חולפת.