המסמך הוא פשע מוחלט, מפת דרכים עם קווים וגבולות ברורים. סיכומו הוא שהערובה היחידה לעליונותה של "ישראל" באזור היא פיצול וחלוקה של מדינות ערב השכנות למדינות קטנות לאורך קווים עדתיים או אתניים. אלו הן מדינות חלשות המנוגדות זו לזו, ולכן כפופות ל"ישראל".

המסמך כלל את חלוקתן של: עיראק, לבנון, סוריה, מצרים וערב הסעודית. המטרה ברורה: "ישראל הגדולה", מונח שהאויב מעולם לא הסתיר. לאחר שהתוכנית מיושמת והמדינות הסובבות מפוצלות, הדרך לפרויקט הגדול הופכת ברורה וסלולה.

על פי התוכנית, כיבוש צבאי ונוכחות ממשית של כוחות ישראליים אינם הדרך היחידה. במקום זאת, הגישה הקלה והזולה ביותר היא להשתמש ב"לוחמה רכה" על ידי יצירת קרעים עמוקים ובלתי הפיכים בחברות, המובילים למלחמת אזרחים או סכסוכים פנימיים, באמצעות קרעים תרבותיים, לחץ כלכלי או עיוות של עקרונות ואמונות.

לוחמה פסיכולוגית היא גם אפשרות מועדפת על הציונים, באמצעות זריעת שנאה, הסתה ויצירת מחלוקת בין כל חלקי המדינה. מחלוקות אלו מתמשכות לאחר מכן, מה שמוביל לחוסר יכולת דו-קיום ולמהלך לקראת חלוקה.

בתוכנית ינון, סוריה נמצאת בליבת התוכנית, בשל מיקומה האסטרטגי כראש גשר להארכת "מסדרון דוד" על פני היבשה. זהו החלום הציוני העיקרי להרחיב את טווח הגעה שלה לכורדיסטן העיראקית ולספוג אינספור משאבים כלכליים, מסחריים ומים.

התוכנית בסוריה מורכבת משני חלקים:

1. לוחמה רכה באמצעות כלי תקשורת שונים המקדמים את רעיון החלוקה וכינון האוטונומיה, תוך יצירת תירוצים והצדקות לכך.

2- ביסוס וייצוב השלב הראשון באמצעות חלוקה ממשית לאחר שהרעיון הבשיל והבסיס העממי הוכן באמצעות שינויים גיאוגרפיים ודמוגרפיים בשטח. צורה אחת לכך היא חימוש אחד המרכיבים ויצירת חדרי מבצעים משותפים עמו. ההנהגה שלנו תתאם ותתקשר עם קציני האויב ותקבל מהם פקודות. כתוצאה מכך, אזורים אלה (המיני-מדינות) ינוהלו בפועל על ידי "ישראל" בצורה של מנדט וכפיפות. "ישראל" תשלוט בארץ ותנצל את מלוא משאבי המיני-מדינות הסובבות אותה.

הסכנה קיימת, אך היא לא תחלוף אם מודעות העם תהיה קיימת.