ברי פתח את נאומו לציון 47 שנה להיעלמותו של האימאם מוסא אל-סאדר ושני חבריו בהוקרה לקדושים, בהתייחסו לאלה שמתו במהלך המלחמה האחרונה, ובראשם רב השהידים של ההתנגדות, הוד מעלתו סייד חסן נסראללה.

הוא הצהיר כי פשע היעלמותו של האימאם אל-סאדר היה פשע שבוצע על ידי קדאפי, והדגיש כי הרשויות הלוביות לא שיתפו פעולה עם הרשויות הלבנוניות, דבר המעמיד אותן תחת חשד בקשירת קשר.

הוא ציין כי פשע חטיפת האימאם ושני חבריו חורג מעבר להיעלמותם של יחידים; אלא, הוא מייצג ניסיון לחטוף את לבנון, המסר. ברי חזר והדגיש כי השלב הנוכחי אינו זמן לפתיחת פצעים מחדש, והזהיר כי יש המהמרים על הארכת התוקפנות.

הוא גם הזהיר מפני היקף הגובר של דברי שטנה, והדגיש כי מוחות שטניים מסוכנים יותר ללבנון מאשר כלי הנשק של ההתנגדות, ששחררה את הארץ. הוא הביע את פתיחותו לדיון בנשק ההתנגדות, אותו הוא רואה כ"כבודנו וגאוותנו", במסגרת דיאלוג רגוע.

באשר לאיומים, ברי אישר את דחייתו מכל הפרה של מגילת ארה"ב או החוקה, והדגיש כי לבנון עמדה בדרישות הסכם הפסקת האש, בעוד שישראל לא עמדה באף אחת מהוראותיו.

הוא גם ציין כי הכפרים שנהרסו לא היו רק שיעים, אלא גם כפרים סונים, המשקפים את הגיוון של לבנון. הוא ראה את עמדת השרים בשני המושבים האחרונים כלאומית, לא עדתית, והזהיר כי מה שהוצע במסמך האמריקאי חורג מעקרון פירוק הנשק.

לבסוף, ברי קרא ללבנונים להתאחד ולשתף פעולה, והדגיש כי עמדתו של נתניהו, המתגאה בכך שהוא נמצא במשימה היסטורית להגשמת חלום "ישראל הגדולה", כוללת את לבנון.