בעומקה של הקהילה החרדית, מאחורי חזות השומרת והמגוננת, מתקיימת מציאות אפלה ומטרידה: פגיעות מיניות נרחבות המושתקות במשך שנים. הנתונים קשים: הערכות מצביעות על כך שאחד מכל חמישה גברים דתיים-חרדים בישראל חווה פגיעה מינית בילדותו. מחקרי משרד הרווחה חושפים כי קרוב לשני שליש (63%) מהילדים המטופלים בעקבות פגיעות מיניות מגיעים ממגזר זה – נתון מטריד בהתחשב בגודלה היחסי של האוכלוסייה.

בחברה הנבנית על מרחבים גבריים מובהקים – הישיבות, המקוואות, בתי הכנסת – דווקא הבנים מופקרים לסכנה. בעוד השמירה על הבנות מוקפדת, הבנים נמצאים פעמים רבות ללא הגנה מספקת. הנפגעים חווים לא רק את הטראומה של הפגיעה עצמה, אלא גם בגידה משולשת: מצד הפוגע (לעיתים דמות סמכותית כמו רב, מחנך, או פעיל קהילתי), מצד המבוגרים האמורים להגן, ובמקרים רבים גם תחושה קשה של נטישה אלוקית – "איפה היה אלוהים שלי?".

ההשתקה היא כלי מרכזי בשימור הבעיה. פרשיות כמו אלו של משי זהב, חיים ולדר, יעקב שטרן, וכעת חיים רוטר מ"השומרים", חושפות שוב ושוב את עומק השבר ואת כוחם של המנגנונים הקהילתיים המטאטאים הכל תחת השטיח בשם "כבוד התורה" והימנעות מ"כביסה מלוכלכת". השתיקה הזו הופכת את הנפגעים לשקופים. רבים מהם מגלים אומץ לדבר רק כעבור עשרים שנה בממוצע, כשהם מתגברים על הפחד מפני דיבה, רכילות, או הריסת מעמדו של הפוגע – דמות בעלת עוצמה בקהילה.

הטראומה עבור גבר דתי נפגע אינה רק פיזית, אלא היא רעידת אדמה רוחנית. היא מעמידה בסימן שאלה את אמונותיו, את עולמו הקהילתי ואת זהותו. הבושה והאשמה כרוכות בכאב רוחני עמוק, המוביל לא פעם לניתוק מהמסגרת הדתית, לייאוש קיוני, למחשבות אובדניות ולחוויה קשה של בדידות – "אין מקום ואין עם מי לדבר".

בתוך המציאות הקשה הזו פועל קו הסיוע הארצי לנערים וגברים חרדים נפגעי תקיפה מינית. קו זה נוצר מתוך ההבנה העמוקה לצרכים הייחודיים: מתנדבים הדוברים את שפתם התרבותית והאמונית של הפונים, עוברים הכשרה מעמיקה להקשבה מורכבת ומציעים מגוון שירותים: תמיכה נפשית, ליווי בהליכים פליליים ומשפטיים, הפניה לטיפול פרטני או קבוצתי וסיוע במיצוי זכויות.

האתגר אינו רק להציע אוזן קשבת, אלא גם להכיל את עוצמת הכאב ולפעול בתוך קהילה שלעיתים מסרבת להכיר בבעיה, ומול חברה חיצונית שלא תמיד מבינה את המורכבות. השינוי הנדרש אינו מסתכם בחשיפת פוגעים בודדים. הוא יבשיח רק עם בניית אמון אמיתי: בין הנפגעים למוסדות הקהילה, בינם לבין רשויות המדינה, ובעיקר – מתן תחושה לנפגעים עצמם שיש מי ששומע ומאמין להם. כאשר דמויות סמכות בקהילה הן לעיתים המקור לפגיעה, האחריות מוטלת על כולנו להיות הקול עבור השקופים, להזכיר כי מגיע להם הכרה, הגנה אמיתית וסיכוי אמיתי לשיקום.

המחיר השקט של ההשתקה כבד מנשוא. הגיעה העת לשבור את מעגל הדממה: לעמוד לצד הנפגעים, להכיר בקיומם ובסבלם, ולפעול יחד לתיקון השבר.