יש למדינת ישראל הנהגה חלשה. החלופה לחולשה שלהם - מנתניהו ועד בן גביר - לא יכולה להיות חולשה של מישהו אחר. מי שרוצה בחירות במהירות, חייב לברר מה הוא מבקש ברגע שהן מסתיימות. אנחנו באזור הדמדומים ביטחונית ופוליטית. תקופה היסטורית שגדולה יותר מכל הרכב פוליטי.

הממשלה הזאת נכשלה ערב המלחמה בהבנת המציאות, והיא נכשלה רגע אחרי בעיצוב המציאות. במקום לקחת את הדחיפה האדירה של העם הזה שהתעורר ב־7 באוקטובר ובחמת זעם הסתער על האויב, הם ברברו אותו לדעת. ספגנו תשעה חיילים הרוגים רק השבוע כשעשרות אלפים מפונים כבר כמעט שנה, ובמקום להכריע בשדה הקרב מתעסקים זה השבוע השני בטקס ובמי ישיר איפה.

בממשלה מדברים שוב ושוב על ציר רוחב בעזה (שבעיניי חיוני) במקום על החולשה מול ציר איראן־חיזבאללה. מתעסקים בטקטיקה כתחליף לאסטרטגיה.

אחרי שאמרנו את זה, הסיאוב והנתק של הממשלה הזאת לא יכולים להיות תירוץ למנהיגות שלא אומרת דבר על השינוי הטקטוני שהתרחש כאן. עד לפני כמה שנים חשבתי שעדיף למל"מ (לא מועיל, לא מזיק) על פני ממשלה שמפרקת אותנו מבפנים.

אני עדיין חושש ממלחמה פנימית בתוך הבית. עדיין משוכנע שחמאס תקף כי זיהה את החולשה שלנו, את מלחמת האחים המילולית, אבל זה לא מספיק. "הפוליטיקאים המקצועיים", הפקידים שמכירים כל סעיף בתקנון המפלגות ואוכלים צהריים עם כל בעל טור מאז שנות ה־80, אלה שהגיעו להנהגה כי כולם דחפו אותם, מי שבחרו בערפל קרב של הצהרות כיעד - לא יכולים להציג חלופה.

אין ספק שיש בממשלה הזאת ריכוז גבוה של אנשים לא רציניים, חלק גדול מהם לא יודעים מה זה משפחה משרתת, אחרים ציניים נטולי רצון ויכולות לכל דבר אחר. מעטים הישראלים, כולל מצביעי הקואליציה, שיעידו שהם גאים ומרוצים מהממשלה. הכל נכון, אבל אי אפשר להציג חלופה שכל מהותה היא "רך יותר".

בשנים הקרובות נחיה תחת איום קבוע של מלחמה קיומית על הבית. המשמעות היא שניאלץ להתעצם ביטחונית, ולנהל מאבק פוליטי קשה לגיוס ולשירות לאומי לכולם. הכלכלה תהיה על הקרשים כי נשלם הרבה על ביטחון ונצמצם נזקים. גם תהליך השיקום הארוך בצפון ובדרום ידרוש משאבים והנהגה, וכל זה במקביל למלחמה.