"להיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה בזמנים מלוכלכים ומצמררים", זה אחד המשפטים הרבים שהציפו את הוויכוח הישראלי שהגיע בעקבות ה-9 לחודש העברי באב, שחל לפני כמעט שבועיים.

יום השנה להנצחת "חורבן שני המקדשים" הראשון והשני השנה, על פי הנראטיב היהודי (התייחסות לנרטיב זה אין פירושה אימוץ) חופף לשיא הפילוגים שפשטו בישות, נגד רקע התכנית השיפוטית בכלל ואישור "טיעון הסבירות" בפרט, מה שגרם למספר אנליסטים ומומחים להשוות את המתרחש היום ב"ישראל" למה שקרה ערב "חורבן המקדשים". 

"העיתוי הטראגי" הזה הצית מחדש פחדים היסטוריים ותסביכים סמליים, המשתקפים בחוגים ישראלים רבים מכל הרמות והכתות, ובמיוחד האפשרות לחזור על חווית "חורבן בית המקדש" (המיוצגת כיום על ידי מדינת הלאום המודרנית) מאחר שעיתוי זה הגיע כתוצאה מהסכמה גורפת, שהאירוע השנה כלל שתי נקודות שבירה בתולדות "העם היהודי": שיא האבל על "חורבן שני המקדשים" מחד גיסא, וכן שיא הפילוגים שפרצו על רקע תוכנית הממשל השיפוטי.

הסמליות של עיתוי זה מודגשת במה שציינו פרשנים שהאירועים המפרידים ביותר בתולדות העם היהודי חופפים גם לימי האבל על "חורבן שני המקדשים": ההתנתקות מגוש קטיף (רצועת עזה) , על זיכרונותיו המזעזעים, שהתרחשו בערב ט' באב (עברית); שימו לב שהפילוג הנורא על ההצבעה לצמצום "הטיעון הסביר" התרחש בסביבת ט' באב (עברית).

כמובן שהצומת הזמני והאובייקטיבי הזה היווה עבור אנליסטים ומומחים רבים הזדמנות למתוח קווי השוואה בין המציאות הנוכחית רווית המשבר ב"ישראל" לבין המציאות המפלגתית-קונפליקטית שחוו היהודים ערב "חורבן שני המקדשים", הראשון בסביבות השנה (586 לפנה"ס), בידי נבוכדנצר; והחורבן השני בשנה (70 לספירה), בידי הקיסר הרומי טיטוס.

לחלק מהאנליטיקאים והמומחים לא היה קשה לסקור את קווי הדמיון הרבים בין שני המצבים: המיידי וההיסטורי, כלומר בין שני ההרס: הושג היסטורית וצפויה בעתיד, כפי ש"היו היחסים בין היהודים (בשעה זמן החורבן) רעוע, ומלא חילוקי דעות ושנאה, כפי שקורה היום במיוחד".

גישות אלו הניעו מומחים ואנליטיקאים להזהיר שההיסטוריה היהודית מלאה באסונות, וכי המעורבים בה (בכוונה או בטעות) אפילו לא חשבו שיגיעו אליה.

האסונות ההיסטוריים הללו הונעו על ידי שלושה וקטורים, וכולם מתייחסים - לדעת מומחים ישראלים - למנטליות המנהלת את הקונפליקטים של היום.

ההנחיה הראשונה: לזלזל בהשלכות, במובן ש"יש לקחת את הדברים באופן פרופורציונלי". לא תהיה מלחמה פנימית בין היהודים, ה"צבא" לא יאבד את הלכידות והיעילות שלו, ו"חורבן בית המקדש". לא יחזור על עצמו, עקב חקיקת חוקי התכנית השיפוטית, לדעת פלח רחב של ישראלים.

הגל השני: פלח גדול סבור שיש שליטה על אירועים, המאפשרת לבלום אותם בזמן, במיוחד במצבי חירום.

הגל השלישי: הנזק שייגרם ניתן לתיקון, אם כי במועד מאוחר יותר.

מומחים מציעים שמנהיגים ישראלים לא יסתמכו על הנחיות אלו, שקדמו גם ל"חורבן המקדש" השני, וכי הם קובעים הנחיות מחמירות מאלה שקבעו אבותיהם.

ראוי להזכיר כי תאונה קטנה עלולה להוביל לאסון גדול, דרך הידרדרות עצמית מכאנית של הדברים לתחום של אובדן שליטה ובלמים, תוך התחשבות בכך שהחזרת הגלגל לאחור ותיקון מה שהושחת אינו פחות חשוב ממה שקדם לו.

בשיבה למציאות החיים, "מדינת הנס", כפי שמתארים אותה מומחים, עומדת בשנתה ה-75, מתמודדת עם האתגרים הקשים ביותר שידעה במימד הפנימי.

הם מסבירים שהשבר החברתי עמוק ורחב, והפצעים שהוא פתח לא הגלידו, והשבר הזה נגע בעצבים רגישים, וגרם לנזק פסיכולוגי וחברתי שקשה לתקן.

מחלוקת זו, שחרוגה מהתחום הפוליטי מאז ומתמיד, הפכה נוכחת בכל מערכות החיים, והביאה לשבירת המעטפת שהגנה על ה"צבא" הישראלי ועל שירותי הביטחון, שהם "סמל הקונצנזוס והמעוזים. של המדינה", וכעת מאיים להרוס גם את המודל של "צבא העם".

אנליסטים מאמינים שהתזמון הזה, על הלקחים והסמלים שלו, הוא הזמן הנכון להציג את האמת (כפי שהם רואים אותה). והוא שהנושא אינו עניין של "טיעון הסבירות" או התכנית השיפוטית, אלא עניין של סכסוך אתני קדום ושבר חברתי שורשי שנולד מהתקבצות של שני זרמים חזקים בחברה הישראלית, אשר נקשרו יחד בזרם אחד, בכוח מאוחד גדול שהגשים את החלום והרצון של שני הזרמים יחד.

הזרם הראשון הוא חלק נכבד מאנשי כתות המזרח (יהודים ספרדים) ב"ישראל", שסביבם לאורך השנים היו קבוצות אינטרסים שיצרו הון פוליטי, והם טענו, ללא הפסק, שהם מייצגים את "השני". מעמד ישראל" (כלומר אזרחים סוג ב'). נגד האצולה האשכנזית המתנשאת.

הזרם השני הוא התנועה המשיחיסטית הקיצונית, רובם אשכנזים חובשי ברדסים רקומים (המסמלים את הציונות הדתית), חלקם מושפעים מההתנתקות ופינוי "גוש קטיף", וחלומם הוא ליישם את החלום. של מלוא ארץ "ישראל" במדינת שריעה, כמו בימי שלמה המלך (שלמה), כולל בנייתו מחדש של בית המקדש השלישי.

הפרשנים מוסיפים כי המכנה המשותף בין שני הזרמים הללו הוא נטרול בית המשפט העליון ושינוי החוקה, כדי להגשים את חלומותיהם להפוך את "ישראל" למדינה יהודית-דתית גרידא.

אל שני הזרמים הללו הצטרפו החרדים, שבית המשפט העליון והחלטותיו חסמו לאורך השנים, אך בסיס דאגתם הוא חוק הגיוס המטריד אותם, מתוך ידיעה ברורה שרק מהפכה שיפוטית מחלישה את בית המשפט. , לשרת את רצונם.

להשלמת התמונה, לדברי פרשנים, לשני הזרמים הללו (החרדים והישועים) יש ראש ממשלה חלש שמתמקד כולו במשפטו ובעתידו, הרואה בו ראש ממשלה כנוע הנשלט על ידי שותפיו, המנצלים את דרכו. היצמדות אליהם ולהכתיב לו את סדר היום הכללי.

את תמונת המצב, וחומרתו, סיכם ראש מפלגת ישראל ביתנו, חבר הכנסת אביגדור ליברמן, באומרו (מעריב / 07-08-2023): "מה שנתניהו לא אומר באנגלית, אני יכתוב בעברית – שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים יחד עם חוק יסוד לחינוך תורני או סעיף ביטול פשוט יוביל אותנו לחורבן בית המקדש השלישי".