סוגיית העיירה הכבושה ע'ג'ר בדרום לבנון אינה רק סוגיה של חלקת אדמה שעליה האויב הישראלי כפה לאחרונה את כיבושו המלא בכוח הנשק ובעובדה מוגמרת.
הנושא, שחזר למוקד תשומת הלב לאחר הצהרת חיזבאללה, בה התריע מפני הסכנה בצעדים תוקפניים, יכול להיחשב כאינדיקציה להתעללות של מדינת לבנון בגבולות הדרומיים של לבנון, ועל כך דיבר מינתר ג'אבר באחד ממדינות לבנון. מחקריו על הגבולות, ואמר: "אלמלא פעולות שעדיין היו מיותמות סביב הגבולות בדרום, הספרות הלבנונית הייתה נשארת נטולת נושאי גבול, וחקר הגבולות היה נשאר ענן רופף.
בכל מקרה, ניתן לסכם את הנושא הזה בשלושה כותרים: שבעת הכפרים, ע'ג'ר וחוות שבעא הלבנונית. בשלושת הכותרות עוסקת מדינת לבנון על פי מתודולוגיה אחת, שהיא מתודולוגיית האדישות המובילה לנטישה, למעט יוצאים מן הכלל שאין מקום לפרטם. אולי בחזרה לחלק מהנתונים ההיסטוריים בשלושת הכותרות, מה שופך אור על כמה היבטים.
בתיק שבעת הכפרים, עובדות היסטוריות מאששות כי הוא סופח לפלסטין הכבושה לאחר שהיה בגבולות לבנונים עליהם הוקמה מדינת לבנון רבתי בשנת 1920, ובמחקר שכותרתו "שבעת הכפרים הלבנוניים הכבושים" מה מה, מה מוכיח את הלבנוניות של החוות.
המחקר שהוכן על ידי "האגודה החברתית-תרבותית לאנשי שבעת הכפרים" מאשר כי מספר מאנשי שבעת הכפרים, שמנו כ-4,500 בסוף 2001, החזיקו בזהותם הלבנונית שהונפקה על שם ממשלת לבנון רבתי, בנוסף לתקבולי המס ששילמו לגובים של מדינת ביירות.
ממקורות היסטוריים נראה ודאי שהתאמת הגבול ב-1923 התרחשה כתוצאה מלחץ שהפעילה הסוכנות היהודית על הבריטים.
בספר שהוכן על ידי המרכז הייעוץ למחקרים ותיעוד על שבעת הכפרים, יש התייחסות לתפקיד משרד הסוכנות, שעסק בארגון תפיסות ועסקאות נדל"ן בביצות החולה, וחברה צרפתית באותה תקופה הייתה התחייבו לייבש את הביצות הללו, ולכן המשרד הזה חייב את הצרפתים לוותר על 23 כפרים לבנוניים שנקלעו להשפעה צרפתית ולצרף אותם ל פלשתינה תמורת חידוש חוזה הזיכיון של החברה הצרפתית בניקוז הביצות, וזה מה קרה, כאשר 23 כפרים לבנוניים סופחו לאזור תחת כיבוש אנגלי.
העיתון הישראלי "הארץ" ציין במאמרו של יואב שטרן כי הבריטים היו נתונים להשפעת "הלחצים של התנועה הציונית להזיז את הגבול צפונה כדי לכלול את התצפית ואת כמות משאבי המים הגדולה ביותר באזור".
בספרו של משה פראוור "גבולות מדינת ישראל" יש פירוט רב בנושא. הסופר הציוני אומר כי בריטניה נענתה ל"חוסר שביעות הרצון שהביעה התנועה הציונית בנוגע לגבולות. שטח של 192 קמ"ר, על כל תושביו וכפריו, הועבר ממסגרת המנדט הצרפתי למסגרת של המנדט הבריטי " המשיך הבריטים.
ואכן, התאמת הגבול עוגנת בהתאם להסכם "קומב פולט החדש" בשנת 1922 הקו שהוסכם בהסכם 1920 הוסר, ולבנון איבדה מספר כפרים שזכו לכינוי שבעת הכפרים.
הביצוע של הסוכנות היהודית לא יצא משום מקום. עובדיה מבינים את החשיבות האסטרטגית של הכפרים הללו. מהספר "מרכז הייעוץ למחקרים ותיעוד" עולה כי "הערך בוודאי לא אבד על דעתם של בעלי מפעל ההתיישבות הציונית, אשר היו להוטים שהכפרים הללו לא יישארו "מרכזי איום על ההתנחלויות המשקיפות עליהם, ושיהפכו למרכזים בידי הישראלים, דרכם הם עוברים בכל פעם שהם רוצים לאיים על האזורים" הראיון בג'בל עמל.
מנגד, הביצועים הרשמיים ההיסטוריים של לבנון בנושא זה התאפיינו ברשלנות, ולא ננקטו צעדים משפטיים לשחזור הכפרים הללו ולחשיבם כחלק משטח לבנון.
כמעט אותו תרחיש חוזר על עצמו עם סוגיית חוות שבעא. לבנוניות של החקלאי מאשרת מחקר במגזין "ההגנה הלאומית" שהוציא צבא לבנון. מהמחקר עולה כי ישנם מספר מסמכים המוכיחים שממשלת לבנון מימשה את מלוא ריבונותה על כל החוות, וכי כל התושבים רשומים בלשכות הרישום האזרחי בלבנון.
המחקר חוזר למפה העות'מאנית, המאשרת כי החוות בשלמותן היו ממוקמות במחוז חסבאיה עם הקמת מדינת לבנון רבתי, כל המחוז הזה סופח למדינה זו, על פי החלטה 318 שהוציא הנציב העליון הצרפתי במאי 1920 בדבר תיחום גבולות לבנון רבתי.
ישראל פלשה לחלק מחוות שבעא ב-1967, ולאחר מכן השלימה את הפלישה ב-1972, אז סיפחה 80% משטח החוות לאחר שהקיפה אותה בתיל ובחשמל. ובשנת 1985 הקימה 3 ישובים בהם הונחה אבן היסוד על ידי הרב מאיר כהנא.
באשר למדינה הלבנונית, היא לא התייחסה רשמית לכיבוש עד 1982 בספר שהוכן על ידי משרד המידע הלבנוני שכותרתו "לבנון היא טרגדיה וחוסן".
כמו במקרה של שבעת הכפרים, תושבי החוות הם בני לאום לבנוני, ובבעלותם שטרי בעלות שהונפקו על ידי ממשלת לבנון, קבלות לגביית מסים ומסמכים להפרדת תיקים פליליים ואזרחיים מבתי המשפט בלבנון.
למען ההגינות, ממשלת לבנון הציגה לאומות המאוחדות בשנת 2000 מסמכים המראים את קו הגבול, המראים שאזור חוות שבעא נמצא בשטח לבנון. לחוות אלו יש גם חשיבות אסטרטגית, כלכלית, ביטחונית ופוליטית, שכן ישראל הציבה בהן מצפה כוכבים שיכול להיחשב כמרכז התצפית הקרקעי החשוב ביותר במזרח התיכון, בנוסף לחשיבותן למים ולתיירות.
באשר לבני הרומה, יש פרדוקסים רבים במקרה שלה, שהביע העיתון הלבנוני "אנ-נהר" באחד מדיווחיו באומרו: "ההיסטוריה שייכת לסוריה, הגיאוגרפיה שייכת ללבנון, והשליטה שייכת לישראל". ; הכפר שהאויב הישראלי סירב לכבוש בימיה הראשונים של מלחמת 1967 בטענה שהוא לבנוני, לפי המפות הבריטיות שברשותו, ננטש על ידי המדינה הלבנונית מסיבות לא מובנות.
הקצינים הלבנונים במחוז מרג'יון סירבו באותה עת לקבל את אנשי הרומא, וצבא לבנון אסר על התושבים לחצות את הגבול. אז, אוכלוסיית הרומאים במשך חודשיים וחצי נשארה מדינה עצמאית המורכבת מ-36 משפחות. כשדרשו ממדינת לבנון להטיל ריבונות על כפרם, סירבו השלטונות הלבנוניים להיעתר לבקשתם.
האויב ניצל נטישה זו, ולכן הוא כבש אותו וראה בו חלק מהגולן הכבוש, עליו הודיע על סיפוחו בשנת 1981. אולם גורם חדש התרחש באותו שלב, דווקא לאחר הכיבוש הישראלי בלבנון ב-1978 ושלה. שליטה בשני צדי הגבול. הכפר ע'ג'ר התרחב צפונה לשטח לבנון, על שטחי נחלה השייכים למדינת לבנון ורכוש פרטי.
הדבר אושר על ידי הקו הכחול ששרטט האו"ם לאחר הנסיגה הישראלית בשנת 2000. הקו הכחול חילק את הכפר לחלק צפון לבנוני וחלק דרום ישראלי. סוכם כי "ישראל" תוסר מהחלק הלבנוני של ע'ג'ר. מנגד, האו"ם והמודיעין של צבא לבנון מתערבים כדי לאשר את ריבונות לבנון עליה.
בשנת 2006 נכנסה "ישראל" לקטע הלבנוני, וניתנה החלטה 1701 שקבעה כי עליה לסגת מכל הקרקעות, דבר שלא מימשה, והחלה לנקוט צעדים אגרסיביים רצופים, שהובילו ל"הקמת גדר תיל ו בניית חומת בטון סביב העיירה כולה", מה שהוביל להפרדה בין העיירה ע'ג'ר לבין "סביבתה הטבעית וההיסטורית בתוך שטח לבנון. כוחות הכיבוש הטילו את סמכותם לחלוטין על החלקים הלבנוניים והכבושים של העיירה, והוכפו זאת להנהלתה במקביל לפתיחת הכפר לתיירים המגיעים מתוך הישות הציונית", כפי שנאמר בהודעת חיזבאללה.
האויב ניצל נטישה זו, ולכן הוא כבש אותו וראה בו חלק מהגולן הכבוש, עליו הודיע על סיפוחו בשנת 1981. אולם גורם חדש התרחש באותו שלב, דווקא לאחר הכיבוש הישראלי בלבנון ב-1978 ושלה. שליטה בשני צדי הגבול. הכפר ע'ג'ר התרחב צפונה לשטח לבנון, על שטחי נחלה השייכים למדינת לבנון ורכוש פרטי.
הדבר אושר על ידי הקו הכחול ששרטט האו"ם לאחר הנסיגה הישראלית בשנת 2000. הקו הכחול חילק את הכפר לחלק צפון לבנוני וחלק דרום ישראלי. סוכם כי "ישראל" תוסר מהחלק הלבנוני של ע'ג'ר. מנגד, האו"ם והמודיעין של צבא לבנון מתערבים כדי לאשר את ריבונות לבנון עליה.
בשנת 2006 נכנסה "ישראל" לקטע הלבנוני, וניתנה החלטה 1701 שקבעה כי עליה לסגת מכל הקרקעות, דבר שלא מימשה, והחלה לנקוט צעדים אגרסיביים רצופים, שהובילו ל"הקמת גדר תיל ו בניית חומת בטון סביב העיירה כולה", מה שהוביל להפרדה בין העיירה ע'ג'ר לבין "סביבתה הטבעית וההיסטורית בתוך שטח לבנון. כוחות הכיבוש הטילו את סמכותם לחלוטין על החלקים הלבנוניים והכבושים של העיירה, והוכפו זאת להנהלתה במקביל לפתיחת הכפר לתיירים המגיעים מתוך הישות הציונית", כפי שנאמר בהודעת חיזבאללה.
שלושת התיקים הללו והאופן שבו מדינת לבנון מתמודדת איתם מובילים אותנו לסדרה של מסקנות:
- גבול דרום לבנון הושאר למאזן הכוחות. ובכל רגע היסטורי שבו לבנון מאבדת כוח, היא עלולה לאבד עוד אדמות, וזה מה שההתנגדות מנעה להתרחש אחרי 2000.
- האויב הישראלי ניגש לתיק הגבולות מנקודת מבט של אינטרסים ביטחוניים, מדיניים, כלכליים וגיאוגרפיים, ויש לו שאיפות שהוא לא מסתיר. ובדיוק כפי שהוא פנה לנשנושים בעבר, הוא תמיד מוכן לנשנושים נוספים.
- הקהילה הבינלאומית לא תספק ערבויות להגנה על הגבולות, כפי שמעידה העובדה שנשיכת הרומא מייצגת הפרה ברורה ובוטה של החלטה 1701 והקו הכחול, והאו"ם לא הזיז אצבע, והוא מרוצה עם תפקיד עד שקר.
- מדינת לבנון מתמודדת ברפיון עם גבולותיה הדרומיים, ולמעשה נרתעת מלהגן על גבולות אלו, ומתנהלת על פי מתודולוגיית הנייטרליות.
- מה שפיצה היסטורית על חוסר המעש של המדינה וכישלון האומות המאוחדות הם העם, עם הארץ, שלקחו יוזמה ביותר משלב אחד, במיוחד ב-1982, ושחררו את האדמות הכבושות.
ועל האנשים הללו דיברה ממנה הצהרת חיזבאללה האחרונה, שכללה התייחסות לסכנת שתיקה לגבי הצעדים התוקפניים, מה שמעיד על כך שלא ניתן לטפל בנושא כאילו מדובר בעניין חולף.
הצהרת חיזבאללה תיארה את הנהלים כ"מסוכנים, ונחשבים לפיתוח מרכזי וכיבוש מוחלט של החלק הלבנוני של העיירה ע'ג'ר בכוח הנשק והטלת עובדה מוגמרת בו", וציין כי הפרה זו "איננה הפרה שגרתית של מה שכוחות הכיבוש רגילים אליו מעת לעת".
המשמעות היא שגבולות לבנון שוב עומדים בפני מבחן חדש המחייב את הרשות הלבנונית לטפל בו בתקיפות וברצינות, כדי למנוע את הנצחת התמונה הרווחת של היעדרות המדינה מתיק זה. יחד עם זאת, השטח שיכבש האויב יהיה חומר נפץ חדש.
הנשיא לשעבר אמיל לחוד אמר במהלך תיחום הקו הכחול: "הנושא אינו עניין של מטרים, אלא עניין עקרוני, ומי שלא ישמור על זכותו לא יכבד איש. זכות היא זכות, לא הגודל שלו."