במקביל לפרסום הידיעה הזו, דיווחים מצביעים על כך שחברי פרלמנט, במיוחד רפובליקנים, מגבירים את הלחץ על הבית הלבן ודורשים תגובה מממשל ביידן לגבי נושאים שלדבריהם הוסתרו מעיניהם.

בינתיים, פורסמו דיווחים בתקשורת המערבית על שיחות עקיפות בין איראן לארה"ב לשחרור אסירים משני הצדדים ולשחרור מקורות המט"ח החסומים של איראן במדינות מסוימות.

 חלק מכלי התקשורת באיראן ומחוצה לה מנסים למנות גם את הדחת מאלי ואת החלפתו האפשרית של ראש הצוות האמריקאי במשא ומתן על הסרת הסנקציות כסוגיה חשובה ומכרעת בתהליך המשא ומתן.

 אבל האמת היא שמדיניות החוץ של מדינות אינה תלויה ביחידים והיא תוצאה של החלטות קונצנזוס של גופים ממשלתיים, והקריטריון להערכת רצונן של מדינות ביחסי חוץ הוא מעשיהן האמיתיים, ולא שינוי במנהיגים.

 התוצאות בפועל מראות שאיראן, בנוסף להתגברות על הלחצים של תסיסה שהוטלה, הסיטה את התהליך הכלכלי שלה לנתיב של שגשוג, תוך הסתמכות על נכסים מקומיים ודיפלומטיה כלכלית ואזורית יעילה, ומעבר לכך, היא קבעה אסטרטגיה להסרה הדולר מעסקאות בינלאומיות והחלפה למטבעות מקומיים במעגל השכנים ומדינות אחרות.

 בזירה האזורית, למרות האסטרטגיה האמריקנית של יצירת קונצנזוס ערבי-יהודי נגד איראן, אירוע כזה לא רק שלא התרחש, אלא שמדינות ערב בגישה ריאלית פנו להרחבה מקיפה של היחסים עם איראן.

 בזירה החוץ-אזורית, חברותה הקבועה של איראן בשנחאי, קבלת החברות באיראן ב-BRICS ופיתוח היחסים עם אמריקה הלטינית הם סימנים לכישלון תרחיש הבידוד האזורי והעולמי של איראן.

 במצב כזה, דיבור על ההשלכות של החלפת מנהלים הוא הכתובת השגויה להסיט את דעת הקהל לנושאים חשובים יותר ששורשיהם בהתמודדות פוליטית עם סוגיות משפטיות וטכניות.