נור ניוז: לאחר ש"ישראל" פלשה ללבנון ב-1982, הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) נאלץ לצאת לגלות נוספת. כוחות אש"ף הוצבו בבירות ערביות רחוקות (תימן ואלג'יריה) ומטה אש"ף הועבר לתוניסיה.  התפתחות גדולה זו הביאה לירידה כללית בפעילות ההתנגדות בתוך ומחוץ לישראל. ההלם נמשך כמה שנים שבמהלכן "ישראל", בתמיכת ארה"ב, ניסתה לנצל את ההישג הצבאי שלה כדי להפוך אותה לניצחון מדיני, ומכאן היוזמה הערבית (הסעודית) לשלום ב-1982, ההתקרבות בין הנהגת אש"ף. והמשטר המצרי, והפעילות המוגברת של "ליגות הכפרים" המשתפות פעולה בפלסטין הכבושה.

אותה תקופה של רגיעה ואי ודאות הסתיימה ב-1987, כאשר פרץ המרד הראשון (בערבית: אינתיפאדה). המבצע הצבאי ההרואי נגד הצבא הישראלי, באמצעות דאונים, שהושק מדרום לבנון, העניק השראה רבה לעם הפלסטיני תחת הכיבוש והחיה את האמונה בהתנגדות ומהפכה. האינתיפאדה הייתה נפוצה מאוד בקרב ההמונים, חרגה בהרבה ממסגרת הארגונים הפלסטיניים. מאבק עממי נגד הכיבוש; הפגנות, שביתות וסגירות היו המאפיין העיקרי שלה. צעירים אמיצים שהתעמתו עם הכוחות הישראלים החמושים בכבדות ויידו עליהם אבנים, משכו את עיני העולם. אבן הפכה לסמל האינתיפאדה. מהפכת האבן הייתה למעשה המצאה פופולרית, בהתחשב בהיעדר התמיכה, היעדר תשתית למאבק מזוין ומצב הכיתור שכופה "ישראל" על העם הפלסטיני.

שנות התשעים האפלות
לאחר הפלישה העיראקית לכווית ב-1990 ומלחמת המפרץ שלאחר מכן, הסתיים השלב הראשון של האינתיפאדה. אש"ף עסק בשורה נרחבת של משא ומתן ציבורי וחשאי עם "ישראל", שהביא ל"הסכם אוסלו" ב-1993 ולהקמת "הרשות הפלסטינית" בערים הגדולות בעזה ובגדה המערבית. באשר למאבק ולהתנגדות הפלסטינית, שנות התשעים היו שנים רעות מאוד! "הרשות הפלסטינית (הרשות הפלסטינית)" הצטרפה ל"ישראל" במאבקה נגד כל מי שמתכנן, או אפילו חושב, להילחם בכוחות הישראליים. זה קרה תחת הדגל של "תיאום ביטחוני" על פי תנאי הסכם אוסלו הידוע לשמצה. החיים הפכו קשים מאוד, אם לא בלתי אפשריים, ללוחמי החופש האמיתיים, במיוחד בסביבת השלום המזויף שהשתלטה על כל האזור. ירדן הצטרפה וחתמה על "אמנת ואדי עראבה" עם

"ישראל", וכאשר למצרים כבר יש את "הסכמי מחנה דוד" עם "ישראל", הסיכויים למאבק מזוין נגד הכיבוש הישראלי הפכו קודרים. כאשר עיראק מובסת ומבודדת, לוב תחת סנקציות ואלג'יריה בסערה פנימית, סוריה נדחפה על ידי הליגה הערבית להצטרף לתהליך המשא ומתן במזרח התיכון - בחסות ממשל קלינטון בארה"ב (אם כי היא שמרה על עמדתה הפוליטית כלפי מטרה פלסטינית ולא חתמה על שום עסקה דו-צדדית עם "ישראל"). המדינה היחידה במזרח התיכון ששמרה על תמיכתה בזכות הפלסטינית לשחרור באמצעות מאבק מזוין ונותרה קולנית בהתנגדותה למה שמכונה "תהליך השלום", הייתה איראן. אבל איראן באותה תקופה הייתה עסוקה מאוד בשיקום פנימי גדול לאחר המלחמה ההרסנית בת שמונה השנים עם עיראק (1980 - 1988). ההתמקדות של איראן הייתה בסיוע להתנגדות הלבנונית לשחרר את החלק הדרומי של המדינה - עדיין תחת כיבוש ישראלי.

בנסיבות אלו, פעולות התנגדות עממיות והמוניות לא היו אפשריות יותר, ולכן המהפכנים הפלסטינים פנו לשיטות אחרות המכוונות לכיבוש הישראלי, במיוחד מטעני חבלה ומלכודות טבל, התקפות בודדות ופעולות קדושים שבוצעו על ידי קבוצות קטנות ומתוזמרות על ידי מעטים. יחידים - מתכננים. עם זאת, עד סוף שנות התשעים, "ישראל" - עם תרומה אמיתית מהרשות הפלסטינית - הצליחה לחסל את המוח הפעיל של סוג זה של התנגדות מזוינת, והדברים בפלסטין נראו כאילו השותפות את ישראלית-הרשות הפלסטינית פועלת.

האינתיפאדה השנייה
בשנת 2000, המשא ומתן בין יאסר ערפאת מאש"ף לאהוד ברק הישראלי הגיע למבוי סתום וקרס. ערפאת לא הצליח להשיג שום דבר מוחשי או משמעותי בתמורה לשיתוף הפעולה רב השנים שלו. בינתיים הגיעו מדרום לבנון מראות של הנסיגה הישראלית המשפילה והמחפירה תחת התקפות ההתנגדות המזוינת הלבנונית.

פרגמטי באופיו, החליט יאסר ערפאת להשתמש במאבק המזוין כאמצעי ללחוץ על הישראלים. הוא עשה זאת שוב ושוב בעבר, בעודו בלבנון. ערפאת רמז לעוזריו לעקוף את התיאום הביטחוני עם "ישראל" והוא סמך על לוחמי הגרילה הפלסטינים. לא לקח הרבה זמן עד שהאינתיפאדה השנייה פרצה. זה הפך במהרה לגל של מבצעי קדושים חזקים ומשפיעים נגד "ישראל", הגדול שבהם היה בעיירה נתניה שבה נהרגו 30 ישראלים ב-27 במרץ 2002.

למרות ההיקף הגדול של הפלישה הישראלית לשטחי הרשות, הטבח במחנה הפליטים ג'נין וכיתור יאסר ערפאת במטהו, הרוח המהפכנית הפלסטינית לא נחלשה, במיוחד ברצועת עזה. ערפאת נפטר ב-2004 ויורשו, מחמוד עבאס, היה הרבה פחות כריזמטי וחזק. ב-2005 הגיעה "ישראל" למסקנה שרצועת עזה היא "דבר אבוד" והחליטה להסיג את כוחותיה באופן חד צדדי משם. התוצאה נטו של התפתחויות אלו הייתה נוכחות חזקה יותר של ארגוני ההתנגדות המזוינים בעזה, ובמיוחד קבוצת אל-קסאם, הזרוע הצבאית של תנועת חמאס (האסלאמית), שהחלה לפעול כמעט בגלוי.

בניית יכולות צבאיות פלסטיניות
2007 הייתה ציון דרך. תנועת חמאס הצליחה לגרש את מנגנוני הביטחון של הרשות והטילה את שליטתה בכל רחבי רצועת עזה. מאז החל "תור הזהב" של ההתנגדות הפלסטינית המזוינת. הקבוצות הלוחמות, ובמיוחד אל-קסאם ו"סראיה אלקודס", קיבלו השראה ממאבק חיזבאללה נגד "ישראל" בלבנון, והחלו לנוע בהדרגה לכיוון המקצועיות הצבאית, עם חטיבות והיררכיה. הם יצרו במהירות קשרים למשמרות המהפכה של איראן, בראשות חאג' קאסם סולימאני, ולחיזבאללה בלבנון. "ישראל" מצידה התחקה וסיכלה מספר ניסיונות להפסיק הברחת נשק מאיראן לעזה דרך ים סוף, סודן וסיני. הוא גם התנקש בחייו של קצין הקישור של הזרוע הצבאית של חמאס, מחמוד אל-מבחוח בדובאי. מצרים של חוסני מובארק, בתורה, עצרה את מפקד חיזבאללה, סמי שהאב, האחראי על תיעול הסיוע הצבאי לעזה בשנת 2009. למרות כל זאת, והמצב הלוגיסטי המאוד מסובך, ניכר היה כי תמיכה טכנית ופיננסית משמעותית אכן הגיעה לעזה. אפשרה לתנועות ההתנגדות להתחיל בתוכנית "ייצור מקומי" לכלים ואמצעים צבאיים, אם כי פשוטים ומצומצמים.

עם ההתקפות והמפגשים הישראליים החוזרים ונשנים, תנועות ההתנגדות הפלסטיניות צברו ניסיון צבאי רב והפכו ליעילות יותר. בשנת 2014 שיגרה ההתנגדות המזוינת הפלסטינית רקטות שנחתו בתוך "ישראל", אם כי בדיוק וטווח מוגבלים. "ישראל" החלה לדאוג מאוד מההתפתחויות בעזה וניסתה כמיטב יכולתה לחסל את אנשי ההתנגדות המדעיים והמוסמכים בעזה. "ישראל" הצליחה למעשה להתנקש בחייו של מנהיגים בכירים מהזרועות הצבאיות הפלסטיניות האחראיות במיוחד לתוכניות הטילים, ובראשם בהא אבול עטא מסראיה אלקודס, ולפניו אחמד אלג'עברי, סגן מפקד גדודי אל-קסאם. אבל המומנטום שצברו תנועות ההתנגדות בעזה לא נעלם. להיפך, הזרועות הצבאיות התחזקו עוד יותר ועבודתן הפכה לשיטתית - לא תלויה באנשים ספציפיים. כשהאמריקאים התנקשו בחאג' קאסם סולימאני בתחילת 2020, התפקיד שמילא בבניית היכולות הצבאיות הפלסטיניות התפרסם. מנהיגי כל האגפים החמושים של התנועות הפלסטיניות דיברו עליו בחום רב והביעו את תודתם על עזרתו והנהגתו. בחזית הפלסטינית, חג' קאסם דאג לדבר אחד בלבד: אחדות נגד הישות הציונית (ישראל). הוא האמין מכל הלב כי אי צדק ציוני בפלסטין יצטרך להסתיים, במוקדם או במאוחר.

במהלך קרב סייף אל-קודס
במפגש האחרון של 2021, המכונה סייף אלקודס, הוצגו היכולות הצבאיות המשופרות הרבה של הזרועות הצבאיות הפלסטיניות. בתוך ימים ספורים, אלפי טילים שוגרו בהצלחה מעזה והגיעו ליעדיהם עמוק בתוך "ישראל". התנועות הפלסטיניות גם הקימו חדר פעולה ופיקוד משותף לתיאום פעילויות ותגובות. הצבא הישראלי ומערכת ההגנה שלו "כיפת ברזל" נכשלו בהפלת הרקטות הפלסטיניות. "ישראל" לא העזה לבצע פעולות קרקעיות בעזה ולא יכלה עוד להחזיק מעמד בפעילות צבאית ממושכת בגלל המהומה הפנימית שנגרמה מהטילים הפלסטינים ש"הקפיאו" למעשה את הכלכלה הישראלית לימים. הוקמה מדינת הרתעה עם "ישראל" כאילו היא בין שני צבאות. זו הייתה הצלחה יוצאת דופן להתנגדות הפלסטינית. הימים שבהם הצבא הישראלי הצליח לשוטט בעזה מבלי לצפות לתגובה מזיקה חלפו מזמן. ההתנגדות הפלסטינית הצליחה לכפות מציאויות חדשות בשטח. זה עידן חדש, זה של התנגדות "טילים". לא עוד זריקת סכינים או אבנים.

ההתנגדות הפלסטינית נמצאת כעת במגמת עלייה. עם כל יום שעובר, יכולותיה הצבאיות מתגברות בהתמדה, ומתחייבות להקריבות ומאמצים נוספים. הדור החדש בפלסטין נחוש יותר מאי פעם לשחרר את ארצו. וזה עוד לא נגמר.