לו הכול היה הולך כשורה מבחינתם פרקליטיו של בנימין נתניהו, ובימים הקרובים, עוד בכהונת היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, אביחי מנדלבליט, היה נחתם הסדר הטיעון בין נתניהו לבין הפרקליטות, אפשר היה להכתיר מהלך זה כאחד המהלכים המשפטיים המפוארים של עורכי דין פליליים בתולדות המשפט הישראלי. לא בכדי עו"ד בעז בן צור, פרקליט חכם בהרבה מעמיתיו הקשקשנים שממלאים את האוויר באולפנים, עושה הכל כדי שהמו"מ הזה יצלח. זה לא יילך לו כנראה. מנדלבליט כבר הקשיח עמדות, גם כי שוכנע מצוות הפרקליטות שצריך להקשיח אותן, וגם כי הוא באמת סבור שהמרוץ אל ההסדר המיוחל בימים הקרובים שנותרו עד לסוף כהונתו, הוא מרוץ לא סביר, חסר פשר והיגיון. הרי נתניהו אם ירצה יוכל להמשיך לנהל את המו"מ עם מחליפתו, או מחליפו. לו, למנדלבליט, לא בוער, או לא אמור לבעור, כלום. לנתניהו, לעומת זאת, בוער גם בוער, אלא שנתניהו קצת התבלבל - מו"מ על הסדר טיעון הוא לא מו"מ קואליציוני שהוא מורגל לעשות בשעות האחרונות של המנדט שקיבל מהנשיא.
עצוב וקצת מצחיק ("ארץ נהדרת" ביטאה את זה אתמול מדויק), הפער בין גישתו של נתניהו ופרקליטיו לסוגיית הסדר הטיעון, לבין האמירות של תומכיו הרעשנים באולפנים. הם מזהים בו איזה סמל למאבק שבטי, ולכן לא רוצים שיודה, ואילו הוא, כל שהוא מעוניין בו, הוא לוודא שלא ייכנס אל מאחורי סורג ובריח.
בהופעה מביכה במיוחד השבוע הסניגור הוותיק והבכיר, עו"ד ציון אמיר, השווה את נתניהו למנהיג מתבצרי מצדה (בפליטת פה אמיר קרא לו "יוסף בן מתיתיהו", אך התכוון מן הסתם לאלעזר בן יאיר. בן מתיתיהו היה כמובן הסופר שתיאר בכתביו את ההתבצרות וההתאבדות). ההופעה היתה מביכה גם משום שאמיר הוא עורך דין מנוסה וידען, אך בעיקר משום שגם הוא יחד עם עו"ד אביגדור פלדמן היה לפני שנים רבות חתום גם הוא על הסדר טיעון חלומי, דומה (בהבדלים המתבקשים בסוג העבירות) לזה של נתניהו.
אמיר כזכור ייצג את נשיאה השמיני של המדינה, משה קצב, שלאחר חקירות וטיוטות אישומים נגד קצב על עבירות מין מרובות, ביניהן אונס, השיג יחד עם פלדמן הסדר טיעון מטורף, שאנחנו העיתונאים כינינו אותו הסדר "חיבוקי נישוקי", רמז למה שנשאר ממנו לאחר החשדות הענקיים על עבירות אונס, בעילה אסורה בהסכמה ושלל זוועות נוספות. זה היה כתב אישום מוסכם, מגוחך עד כאב, שספק בכלל אם היה בו תיאור של עבירה פלילית. השבוע הודה מי שהיה אז פרקליט המדינה, ערן שנדר, כי ההחלטה שלו ושל היועץ אז, מני מזוז, ללכת על הסדר הטיעון בתיק הזה היתה החלטה אומללה. אם שנדר למד את הלקח מהצד התביעתי על עצם החתימה על הסדר הטיעון, כיצד זה אמיר מהצד הסניגוריאלי לא למד את הלקח על פיצוצו המטומטם, שעלה לקצב בשבע שנות מאסר?
אז אולי באמת אמיר וחבריו רואים בנתניהו איזו דמות מיתית, שאין לה גוף ולא דמות גוף? מעין מרטיר מודרני? שהיו מעדיפים לראות אותו בבית האסורים מאשר חותם עסקה עם השטן הגדול, אביחי מנדלבליט?
בעניין זה קשה להתאפק מלהזכיר עוד אנקדוטה רלוונטית מאותה תקופה. האישה השנואה ביותר על צוות סניגורי קצב באותם ימים, היתה דווקא מי שנראתה בעייני כגיבורה גדולה (מודה באשמה), עו"ד כנרת בראשי - עורכת דין צעירה שניהלה מערכה, בעיקר תקשורתית, כנגד השועלים הוותיקים, אמיר ופלדמן, כשהיא מגינה בחירוף נפש על המיוצגת שלה, שהיתה גם חברתה, אורלי רביבו - שכונתה אז א' מבית הנשיא. אמיר, שהתייחס אליה אז, בכל הזדמנות, בזלזול ובלעג, נשמע היום כאילו מדקלם מסרים שלה. איך שגלגל מסתובב לו. שלא יהיה ספק, כבר כתבתי פה בשבוע שעבר שבעייני כתב אישום נגד איש ציבור, על אחת כמה וכמה בתיק זה, דינו להתברר בבית המשפט; לכן, מבחינתי, טוב יהיה אם גם מנדלבליט וגם נתניהו יקשיבו לבראשי ולאמיר שלא לחתום על העסקה.
באשר לצד השני, של מנדלבליט, קשה שלא להעריך כי אם דבר המו"מ לא היה דולף, היה סיכוי די טוב שההסדר הזה היה עובר. עובדה היא שבמשך שבועות ארוכים מנדלבליט הסתיר את דבר המו"מ מהצוות המשפטי שנלחם בשוחות. בשיחות סגורות הוא אומר שלרגע לא העלה על דעתו להסתיר את המו"מ אם היה מגיע לשלבים מתקדמים כאשר היה יורד לפרטים ממש. אולי, אבל אפשר גם להניח שאם המו"מ היה צולח את החלק החשאי שלו בהסכמה שקטה של נתניהו לתנאי הסף - קלון שיוטל על מעשיו - לא היה מה שיעצור את המהלך הזה עד לחתימה.
מרגע שדבר העסקה דלף לפני הסכמתו של נתניהו לעניין הקלון, העיניים והאוזניים של התקשורת והציבור מחכות להסכמה נהירה של נתניהו להטלת הקלון על מעשיו. הסיכוי שזה יקרה כך הוא נמוך מאד. לכן, בן צור ניסה אתמול לייצר אווירת עבודה אחרת, והבהיר בדרך זו או אחרת לפרקליטות שאין שלילה מוחלטת לתנאי שלהם, אך ביקש מהם להוריד אותו מדרגת תנאי סף לדרגת דרישה רגילה, אחת משלל דרישותיה. הצדדים יגבשו הסדר מלא ויציגו את כולו לצדדים ואחר כך לציבור. מן הסתם, ברור לבן צור ולנתניהו שהקלון יהיה שם, אבל בצורה הזאת יהיה לו קל יותר למכור את זה, גם למשפחת נתניהו וגם לציבור התומכים.
ביום החלטתו של מנדלבליט על הגשת כתב האישום נגד נתניהו בנובמבר 19', הוא הצהיר כי החליט על כתב האישום נגד נתניהו "בלב כבד, אך בלב שלם". כל עוד המגעים התנהלו בשקט, היה סיכוי לבן צור וצוותו לדבר אל "הלב הכבד" של מנדלבליט. בחינה של כהונתו מגלה שלרוב הקל עם נתניהו ולא החמיר אתו, שתפישת העולם שלו כתובע היא רכה ולא קשוחה. משדבר המגעים פורסם, נראה שבן צור כבר צריך להתמודד עם ה"הלב השלם" של מנדלבליט בדבר כתב האישום שהחליט עליו, כתב אישום שמבוסס על ראיות לשחיתות שלטונית מתמשכת ושיטתית לכאורה, ראיות לטובות הנאה, ותאווה בלתי נשלטת להשתלטות על "התקשורת העוינת".
טוב עשה מנדלבליט שלקח צעד לאחור במרוץ לחתימה על הסדר הטיעון, ורע יעשה אם יתפתה ברגע האחרון לחתום עליו. אחרי הכל, הסיבה היחידה להגיע לחתימה מהר, היא ההנחה של פרקליטי נתניהו ושלו עצמו, שיהיה קל יותר להגיע להסדר הזה עם מנדלבליט והלב הכבד שלו, כי מי יודע איזה לב יש לזה שיבוא או תבוא אחריו. עם כל הכבוד, מרגע שמנדלבליט הבין שזה השיקול שלהם, וברור כשמש שזהו השיקול, הוא צריך לברוח מההסדר הזה כמו מאש. להפך, אם כבר, כתובע שמאמין בשמיעת האיפכה מסתברא, יש היגיון בכך שהיועץ הבא שמגיע לתיק הזה כלוח ריק, הוא שיבחן את בקשת הסניגורים, יכיר את התיק מקרוב על חולשותיו וחוזקותיו ויקבל החלטה צלולה ונקייה.
נור ניוז