הסיבוב השמיני של שיחות וינה בין איראן ל-P4+1 יוצא לדרך, ופרסום החדשות האמיתיות של השיחות מלמדות שתהליך השיחות, למרות איטי, חיובי והצד המערבי, שלא הצליח לשחק את משחק הרסני, נמצא כרגע במסלול שנקבע על ידי איראן.
על כל פנים; מה שעולה מהעבודה של התקשורת המערבית עד כה מראה תוכנית תכליתית ומעוצבת עם התמקדות בפעולות פסיכולוגיות, אשר בעזרת מערך גורמים פנימיים וחיצוניים, רוצה להציג את איראן כמפסידה לציבור המקומי והבינלאומי. דעה בכל דרך אפשרית.
הם אומרים כאשר תהליך המשא ומתן איטי; "איראן הגישה דרישות מירביות ובשל כך המשא ומתן לא מתקיים", הם מציעים מאוחר יותר; "איראן לוקחת את הזמן לקדם את תוכנית הגרעין שלה, ובהתחשב בסף הגישה לנשק גרעיני, רוצה לעשות ויתורים לצד המערבי במשא ומתן".
מערביים מסיקים אז כי; "התנאים הללו רוקנו את ה-JCPOA מיכולת אי-ההפצה והפכו את המשך המשא ומתן לחסר משמעות", אמרו; "אם המשא ומתן ייכשל, אפשרויות אחרות עומדות על הפרק ואנו נשתמש בכל האמצעים כדי להכיל את איראן".
מצד שני; כשהמשא ומתן מתקדם, הם אומרים; "למרות שאיראן ביקשה להפעיל לחץ רב יותר על המערב להשיג ויתורים באמצעות דרישות מירביות, היא נאלצה לסגת והיא נכנעת בגלל הידרדרות מצבה הכלכלי והלחץ החברתי בבית, כמו גם חוסר היכולת של צוות המשא ומתן. "
בינתיים, גם רוסיה נגררת באמצע ואומרים שהיא לא נכונה; "רוסיה מנהלת למעשה משא ומתן עם המערב, במיוחד ארה"ב, בשם איראן, ומכיוון שרוסיה רק מבקשת להבטיח את האינטרסים שלה ולשחק עם הקלף של איראן כדי לזכות בוויתורים מהמערב, היא מנצלת את החולשה והפסיביות של איראן כדי למקסם את האינטרסים שלה".
מערכת הצהרות זו היא סיכום של מה שהתקשורת המערבית וכמה כלי תקשורת ופוליטיקאים מקומיים תיארו עד כה על שיחות וינה תוך שימוש בטכניקות וטקטיקות לוחמה פסיכולוגיות שונות, הן ב"הסכמה" והן ב"קיפאון", הרפובליקה האסלאמית תוצג בתור מפסיד.
הנקודה היא ש; בניתוחים אלה, כוחה ויכולתה של הרפובליקה האסלאמית כמדינה שתחת הסנקציות החמורות ביותר הצליחו להאיץ את התעשייה הגרעינית השלווה שלה במסגרת של אמצעי הגנה ולמנוע קריסה חברתית-פוליטית וקריסה של הכלכלה הלאומית, היא התעלמו בכוונה והיא תוצג כחבר "עודף בזבזנות" ו"עודף מחויבות ונסיגה".
כדי לתאר במדויק; "נרטיב מעוות" זה מבקש להציג את איראן כ"האשמה העיקרית" אם המשא ומתן נכשל ו"המפסידה העיקרית" אם יושג הסכם, ובשני המקרים, תוך קיטוב החברה, יוצר קרע בין העם לממשלה.
אבל השאלה שעולה בזה היא; מדוע המערב, ובמיוחד ארה"ב, נוקט במדיניות ההרסנית הזו באמצעות שימוש בכל ההון התקשורתי והפוליטי שלו וקשירת כל יוקרתו לאסטרטגיה זו?!
במשך שנים, ארצות הברית החליפה את השימוש בכלים רכים ונוקשים למחצה באסטרטגיה היקרה של מערכה צבאית, בניסיון לכפות את רצונה הפוליטי על אחרים.
מדיניות "הלחץ המרבי" של טראמפ הרפובליקני אינה שונה במהותה מהטלת סנקציות קשות על מדינות עצמאיות על ידי אובמה או ביידן הדמוקרטים.
ברור מאוד שבשום פנים ואופן לא רוצה ממשלת ארה"ב שמדיניות ה"לחץ המקסימלי" והשימוש בסנקציות ייכשלו בעיני העולם מכיוון שבשנים האחרונות היא קשרה את כל יוקרתה לאסטרטגיה שהרפובליקה האסלאמית. של איראן משתמשת מדיניות ה"התנגדות הפעילה" כמעט ולא הצליחה להחתים אותה.
אז זו תהיה טעות גדולה להבדיל בין דמוקרטים לרפובליקנים בהדגמה יעילה שהסנקציות הן כלי של כוח אמריקאי, מכיוון שלשני הצדדים יש אותה אסטרטגיה של הפיכת הסנקציות לחזקות יותר, גם אם הן לא מסכימות לגבי הטקטיקה.
אם אסטרטגיית המשא ומתן של ארה"ב והתקשורת להפיל את העם האיראני על ברכיו לא יובנות כראוי ויובילו כמה אנשים פשוטי אופקים לרעיון השגוי שאסור לנו לבזבז את ההזדמנות כביכול בכך שנראה את הממשלה הדמוקרטית בארה"ב עם הסיסמה של משא ומתן והסכמה. אנחנו בהחלט ניפול במלכודת של איבוד הרווחים היקרים של התנגדות אקטיבית ולעזור להפוך את מדיניות הלחץ המקסימלי של ארה"ב למצליחה.
נור ניוז