הוצאה להורג אחרונה ללא משפט מאשרת את תמיכת ישראל מכוסה ברזל ברצח פלסטינים

Occupied Palestine (Palestine Online)- This Saturday, a Palestinian man stabbed an Israeli Jew close to the Damascus Gate in Jerusalem, inflicting moderate wounds. האיש, שזוהה כמוחמד שווקאט סלאמה בן 23 מהעיירה סלפית בגדה המערבית, רץ לאחר מכן לעבר שוטרי מג"ב שירו בו מספר פעמים - בעיקר פעמיים כשהוא כבר שכב על הקרקע, חסר יכולת, ממרחק של כ-5 מטרים. "הארץ" סיקר בהרחבה את המעשה ואת התגובות.

הסרטון של הירי צולם בסרט והופץ ברשתות החברתיות.

רק מעט פוליטיקאים בישראל מתחו עליו ביקורת.

עופר כסיף, גם הוא מהרשימה המשותפת, כינה את הירי "הוצאה להורג מסכמת", וחברה נוספת ברשימה המשותפת, עאידה תומא-סלימאן, קבעה: "הוצאת להורג אדם שכבר אינו מהווה איום הוא פשע נורא. זו המציאות שיצר הכיבוש". גם עסאווי פרייגה ממפלגת השמאל מרצ, אמר כי הירי צריך לשרת רק "להצלת חיים, ולא ליטול את חייהם של תוקפים שאינם מהווים עוד סכנה". הוא כינה זאת "מעשה שמראה אדישות לחיי אדם".

עד כאן, כל כך טוב - נראה שיש הגינות אנושית בפוליטיקה הישראלית, לקרוא לאל כף. אבל זה רק שוליים זעירים של הקשת הפוליטית. תעבור קצת ימינה ללייבור, וזה כבר תמיכה ברצח. השר לביטחון פנים עומר בר לב:

"כשיש ספק, אין ספק."

לדבריו, לשוטרים היו "שנייה או שתיים" לאחר הירייה הראשונה כדי "לקבוע אם המחבל שנפגע מתכוון להפעיל חגורת נפץ".

אבל האם הם קבעו שיש חגורת נפץ? התוקף לבש סוודר די דק, וממש לא היה דיבור על דבר כזה. מעולם לא נעשה שימוש בחגורות נפץ לפיגועי דקירה, כי זה לא ישפיע על המטרה. בכל מקרה, עברו יותר מחמש שנים מאז פיגוע ההתאבדות האחרון (זה היה באוטובוס ירושלמי), וכל זה לא עוקב אחר דפוס כזה. לפי ההיגיון של בר-לב, אם יש רק ספק אם יש לפלסטיני חגורת נפץ מתחת לסוודר שלו, אין ספק שעדיף לירות בהם ולאשר את ההרג, מאשר להסתכן - ותמיד יש ספק לגבי הפלסטינים.

לפני למעלה מחמש שנים, בעניינו של אלאור אזריה, החייל-החובש שירה בראשו של פלסטיני נטול יכולת בנקודת פתיחה, גם אזריה טען בשלב שהוא חשש מחגורת נפץ. אבל בית המשפט דחה טיעון זה, מאחר שאיש בסביבה לא נראה מודאג והטיעון המוצהר של אזריה לירי בנקודה היה "הוא היה צריך למות".

התוקף בשבת נורה לא בגלל שיש לו חשד למטען חבלה. הוא נורה ונתן לו לדמם כי שוטרי מג"ב חשבו שהוא צריך למות.

וכך, פוליטיקאים בכל רחבי הקשת הפוליטית המרכזית בירכו על מעשה הרצח.

שר החוץ, המרכז יאיר לפיד אמר גם הוא כי הוא "מגבה באופן מלא את הלוחמים שלנו. לא ניתן למחבלים להשתולל בירושלים או בכל חלק אחר בארץ". שר הביטחון בני גנץ אמר כי השוטרים עשו את הדבר "המובן מאליו", והדגיש שהם מקבלים את הגיבוי שלו. ראש הממשלה נפתלי בנט אמר כי הוא "מגבה באופן מלא" את השוטרים שירו ​​בתוקף הפלסטיני, ואמר כי הם "פעלו כמצופה מקצינים ישראלים".

מעניין שבמקרה של אזריה היה למעשה ויכוח לא קטן על המעשה, שהיה בעצם אותו מעשה. לאחר מכן, הרמטכ"ל גדי אייזנקוט אמר כי אזריה "טעה". אפילו שר הביטחון הנצי הליכוד משה יעלון גינה את המעשה:

אנחנו לא יורים רק על אנשים, גם לא אם הוא מחבל, אפילו לא על חייל אחר שירה בך עכשיו אבל עכשיו נכנע ונוטרל, אנחנו לא רק יורים... לצמרת היה ברור ש זה לא משהו שאתה עושה.

אבל עכשיו זה משהו שאתה עושה. אין ספק.

כיצד התרחש השינוי הזה של הדעה הפוליטית המרכזית? זה עשוי להיות חלק מ"אפקט אזריה". רבים בישראל נרתעו מתחושת ההגבלה שייצגה תיק אזריה. אזריה ציין כיצד הוצאה להורג כזו נעשתה "המון פעמים", אך כעת הוא משמש כשעיר לעזאזל.

וראינו אינדיקציות לכך שזה אכן נעשה המון פעמים אחרי המקרה של אזריה. ההוצאה להורג ללא משפט של האזרח הבדואי יעקוב אבו אל-קיעאן באום אל-חיראן בשנת 2017 (מאוחר יותר התברר כי הוא לא מחבל ולא ניסה כלל לדקור את המכונית החשודה) והוצאת המשטרה להורג של אחמד עריקאת. בשנת 2020. המקרים הללו הם הוצאות להורג ברורות הכוללות את אותה שלילת טיפול רפואי, וניתוחי האדריכלות המשפטית של שני המקרים סותרים בצורה ברורה מאוד את הטענה שמדובר בכלל בחבטות מכוונות. במקרה של אל-קיעאן, המורה הישראלי, נראה שרבים היו משוכנעים לאחר מכן בחפותו. אף על פי כן, במקרה של עריקאת הפלסטיני הכבוש, לא ניתנת תועלת כזו של ספק, ואפילו בג"ץ הישראלי קבע כי גופתו של עריקאת - גופתו! - לא ישוחרר למשפחתו.

ישראל החליטה לבנות חומת ברזל של הכחשה בנוגע למדיניות ההוצאה להורג ללא משפט הרצחנית שלה.

זו, שוב, סיבה למה יש צורך ב-ICC. זו מדינה חסרת חוק, פשעי מלחמה.