מזהה חדשות : 81318
תאריך :
ישראל עוצרת גם קטינים במעצר מנהלי

ישראל עוצרת גם קטינים במעצר מנהלי

בתחילת  נובמבר 2021 החזיקה ישראל במעצר מנהלי, לפי נתונים שקיבל המוקד להגנת הפרט מהשב"ס,482 פלסטינים, ובהם לפי משרד האסירים הפלסטיני, ארבעה קטינים. מעצר מנהלי הוא מעצר שנעשה ללא משפט, בטענה שאדם מתכוון לבצע עבירה בעתיד – מבלי שעדיין עשה דבר. עילת המעצר לא נמסרת לעציר, שאינו יודע מה הסיבה לכליאתו, והוא מבוסס על ראיות חסויות – כך שהעציר אינו יכול להתגונן ולהפריך את ההאשמות המועלות נגדו. נוסף על כל אלה, בשונה מעונש מאסר רגיל הנגזר על אדם, את המעצר המנהלי ניתן להאריך שוב ושוב, ללא הגבלה, כך שהעציר אינו יודע מתי ישוחרר.

ישראל משתמשת באמצעי זה כעניין שבשגרה ובמהלך השנים כלאה כך אלפי פלסטינים לתקופות ממושכות, חלקם אף למשך שנים. על פי החוק, שופטים בוחנים את צווי המעצר המנהלי והעצירים יכולים גם לפנות לבית המשפט העליון, אולם זוהי רק מראית עין של ביקורת שיפוטית ולמעט מקרים חריגים ביותר השופטים מאשרים את צווי המעצר באופן גורף.

המעצר המנהלי פוגע קשה במשפחותיהם של העצירים, בוודאי כאשר מדובר בקטינים. בני המשפחה אינם יודעים מתי יקיריהם ישוחררו והם נאלצים לחיות במשך חודשים ארוכים בחוסר ודאות. ישראל גם לא מאפשרת להן לשמור על קשר עם העצירים, כך שאין להן דרך לדעת מה מצבם הבריאותי והנפשי: היא מטילה הגבלות קשות על ביקורים בכלא וגם אלה המקבלים היתר זוכים לקיים רק ביקור קצר, מאחורי זכוכית, ובתדירות נמוכה. ביקורים אלה הם הדרך היחידה העומדת בפני המשפחות לשוחח עם העצירים, שכן ישראל אוסרת על קיום שיחות טלפון מהכלא.

תחקירני בצלם גבו עדויות מהוריהם של שלושה קטינים המוחזקים נכון לעכשיו במעצר מנהלי, שתיארו את חייהם בצל החרדה התמידית לשלומם ואת חוסר הוודאות המלווה אותם בכל רגע בשל חוסר הידיעה בנוגע למועד שחרורם.

מועמר נח'לה, תושב רמאללה בן 49, סיפר לתחקירן בצלם איאד חדאד, על ההתמודדות של משפחתו עם מעצרו של בנו אמל, בן 17:

אמל נולד כשאמא שלו הייתה בחודש השישי להיריון. הרופאים חיברו אותו למכשיר הנשמה וחששנו שהוא לא ישרוד. כשביקשו שניתן לו שם קראנו לו אמל (תקווה) כי הייתה לנו תקווה שהוא יחיה. הוא השתחרר מבית החולים אחרי שלושה חודשים בערך.

ביוני 2020 אמל התחיל להקיא דם. הוא סבל מקשיי נשימה והתקשה לבלוע. אחרי בדיקות התברר שיש לו גידול בריאות ושהוא זקוק לניתוח שאפשר לבצע רק בבית החולים הצרפתי בירושלים. הגשנו בקשה להיתרי כניסה לישראל, עבורו ועבורי, כדי שהוא יוכל להגיע לניתוח ושאני אוכל ללוות אותו, אבל הבקשה שלי נדחתה, הם אמרו שזה בגלל נימוקים ביטחוניים. השב"כ זימן את אמל לחקירה בכלא עופר. ב-1.7.20 אמל הגיע לפגישה איתם. הם בדקו את תעודת הזהות שלו ואחרי שהוא חיכה שעתיים הם אמרו לו ללכת הביתה כי החוקר לא נמצא.

אחרי כמה ימים, הצלחנו להגניב את אמל עם חברים לבית החולים בירושלים והוא עבר את הניתוח. אחרי חמישה ימים הוא שוחרר הביתה. אחרי כמה ימים התקשר אלינו מישהו מהשב"כ הישראלי ושוב זימן את אמל לחקירה. פניתי לארגון זכויות האדם א-דמיר והם פנו לרשויות הישראליות ושלחו להם את הדו"חות הרפואיים שלו, כדי שיבינו שהוא חולה, ונמסר להם שכרגע לא יבקשו לעצור אותו. באוקטובר 2020 אמל אובחן כחולה במיאסטניה גראביס, שזו מחלה נדירה ביותר שגורמת לקשיי נשימה, קושי בבליעת מזון והתכווצויות. הוא צריך לקחת תרופות כל ארבע שעות.

ב-2.11.20 כשאמל היה עם חברים בדרך לרוואבי, חיילים עצרו אותו. הוא הוחזק במעצר במשך 38 ימים וב-10.12.20 הוא שוחרר הביתה. ביום שני,18.1.21, הוא זומן למשרדי המודיעין הפלסטיני. הם החזיקו אותו שם למשך הלילה ולמחרת הוא חזר הביתה. הוא הספיק לישון בבית רק לילה אחד. בלילה שבין רביעי לחמישי חיילים ואנשי שב"כ הגיעו אלינו הביתה בשעה 3:00 לפנות בוקר. הם עשו חיפוש בבית ואז אמרו לאמל להתלבש ולקחת את התרופות שלו ואז עצרו אותו. פניתי מיד לארגון א-דמיר, כדי שיבררו לאן לקחו אותו. הם חזרו אליי ומסרו לי שהשב"כ העביר את אמל למעצר מנהלי בכלא מגידו.

מאז האריכו לו את המעצר כבר שלוש פעמים. עורך הדין שלו אמר לנו שעלולים להאריך לו את המעצר בפעם הרביעית ואנחנו מאוד מודאגים ומתוחים. החיים שלנו משובשים, אין לנו רגע של שקט. אנחנו כל הזמן דואגים לו. המצב שלו כרגע יציב ולא חלה הידרדרות, אבל הוא בסיכון בגלל המעצר הממושך והמחלה שלו.

ב-19.9.21, כשהאריכו לאמל את המעצר בפעם השלישית, זה היה קשה וכואב יותר מפעמים הקודמות כי בניגוד לפעמים הקודמות לא הודיעו לו שבוע מראש שיאריכו לו את המעצר ולכן האמנו שהוא עומד להשתחרר. הרגשתי שהכל קורה בהילוך איטי. חישבתי את הזמנים ודמיינתי לעצמי: הנה אמל יוצא עכשיו מהכלא, הוא כבר מגיע, דופק בדלת שלנו, הנה רגע המפגש, חלום שמתגשם. אבל את כל זה לקחו מאיתנו ברגע האחרון, כשעורך הדין שלו מסר לנו שהמעצר שלו הוארך בעוד ארבעה חודשים, ושזה קרה ממש כמה דקות לפני שהוא היה אמור להשתחרר.

מאז שאמל נעצר, הגשנו כמה פעמים בקשות להיתר כדי לבקר אותו אבל הם הרשו לי ולאמא שלו לבקר אותו רק פעם אחת, באפריל 2021. ראינו אותו מאחורי מחיצה מזכוכית, לא יכולנו אפילו לחבק אותו. הביקור נמשך רק ארבעים דקות, שבקושי הספיקו כדי לשאול אותו לשלומו ולברר בנוגע למצבו הבריאותי. הוא היה עייף וחלש וסיפר שהוא מקבל את התרופות באופן סדיר. הרגשתי שהוא אמר את זה רק כדי שלא נדאג. מאז אותו ביקור אנחנו מגישים בקשות כל חודש, אבל כל הבקשות נדחו, הם אמרו שאני מנוע בגלל שהייתי כלוא בעבר ולכן אשתי גם מנועה. אנחנו מגישים בקשות בכל חודש. באחד המקרים מסרו לנו דרך הצלב האדום שהביקור אושר, אבל אחרי חמישה ימים הצלב האדום הודיע לנו פתאום שהשב"כ חזר בו ושהאישור מבוטל. זה היה מאוד קשה. לפני חמישה ימים הודיעו לנו שקיבלנו אישור לביקור שאמור להתקיים ב-8.11.21. אני ואמא של אמל חיים עכשיו במתח וחוששים שיבטלו לנו שוב.

עדכון: ב-8.11.21 אביו ואחיו של אמל נח'לה ביקרו אותו בכלא.

ספאא אל-הרימי, בת 43 ואם לחמישה, תושבת ואדי רחאל שבמחוז בית לחם, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש על מעצרו של בנה סאמי , בן ה-17:

הבן שלי סאמי ניהל את המכולת הקטנה של המשפחה. ב-20.9.21, כשסאמי ישן במיטה שלו, חיילים נכנסו אלינו הביתה. סאמי צעק שהוא לא עשה כלום ושהוא לא רוצה להיכנס לכלא.

בהתחלה לקחו אותו לחקירה באל-מסקוביה (מגרש הרוסים), ואחרי עשרה ימים הוציאו לו צו מעצר מנהלי למשך ארבעה חודשים. עורך הדין שלו אמר לנו שהמעצר כנראה קשור להסתה בפייסבוק, אבל הוא לא ידע יותר מזה. בהתחלה גם לא ידענו לאיזה כלא העבירו אותו, עד שפנינו למוקד להגנת הפרט והתברר לנו שסאמי בכלא עופר.

אני לא יודעת למה הצבא עצר את הבן שלי. הוא עבד במכולת מהבוקר עד הלילה. מאוד קשה לי בלעדיו. אני כל הזמן חושבת עליו: כשאנחנו יושבים לאכול, כשאני נכנסת לחדר שלו ורואה את המיטה הריקה שלו. לפעמים אני בוכה. אני כל הזמן מתקשרת לעורך הדין כדי לבדוק אם יש מידע חדש ואם ביקר אותו. אני מנסה לברר אם הוא יחזור הביתה בתום ארבעת החודשים של המעצר, אבל אף אחד לא יודע. אני דואגת לסאמי מאוד. הוא עדיין ילד והוא לא יודע להתמודד עם משהו כזה. ראיתי כמה הוא פחד כשעצרו אותו.

אסמאא מנסור, בת 37 ואם לארבעה, תושבת ג'נין, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי על מעצרו המנהלי של בנה מוחמד, בן ה-17:

ב-8.4.21, לפנות בוקר, חיילים נכנסו אלינו הביתה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שזה קרה לי. החיילים פרצו את הדלת בזמן שישנו והתעוררנו מהצעקות של החיילים. הלכנו מיד לכיוון הדלת כדי למנוע מהחיילים להיכנס לחדרים של הילדים. שלושה מהם גרים איתנו – מוחמד, בן 17, מאסה, בת 16 ומרים, בת 11. בינתיים הילדים גם התעוררו מהצעקות ויצאו מהחדרים.

החיילים מיד התנפלו על מוחמד. ראיתי אחד מהם מכה אותו על הראש בקת הרובה שלו. חייל אחר אזק למוחמד את הידיים ואז הם הכניסו אותו לאחד החדרים. אחרי חמש דקות בערך הם הוציאו אותו מהבית בלי שאפשרו לנו לתת לו בגדים, להיפרד ממנו או לחבק אותו. הם החרימו את הטלפון הסלולארי שלו. ביקשתי מהם שיתנו לי להיפרד ממנו אבל הם צעקו עליי ולא נתנו לי להתקרב אליו. כשהם הוציאו את מוחמד מהבית הייתי בהלם כשראיתי עשרות חיילים שהקיפו את הבית מכל הכיוונים. ביניהם היה גם אדם בלבוש אזרחי רעול פנים.

אחרי שעצרו את מוחמד לקחו אותו לחקירה בכלא ג'למה (קישון), שם הוא היה במשך 28 יום. אחרי זה העבירו אותו למעצר מנהלי בכלא מגידו. הצו הראשון היה לארבעה חודשים, עד ל-10.8.21. ציפינו שהוא ישתחרר אבל יום לפני שהצו פג הודיעו לנו מהכלא שלא נבוא לאסוף אותו כי האריכו לו את המעצר בעוד שישה חודשים, עד ל-8.2.22. לא האמנו שזה קורה.

עד היום אני נתקפת חרדה בכל פעם שאני נזכרת ביום שעצרו אותו. עצוב לי מאוד על מוחמד, הוא היה תלמיד מצטיין. יום לפני שהוא נעצר היה לו מבחן שהוא קיבל בו 100. המעצר שלו שלל ממנו את האפשרות להמשיך בלימודי התיכון ושלל ממני את השמחה שהוא סיים בית ספר בהצלחה. אני דואגת מאוד שהמעצר שלו יימשך עוד הרבה זמן ושיהרסו לו את החיים ואת עתיד שלו. מוחמד קיווה לנסוע ללמוד בחו"ל אחרי שיסיים את התיכון.

מאז שמוחמד נעצר הרשו לנו לבקר אותו רק פעם אחת, אחרי שישה חודשים וחמישה ימים. קשה לתאר כמה זה מזעזע לראות את הבן שלך מאחורי הזכוכית. אני ואבא שלו דיברנו איתו 45 דקות בטלפון, כשהוא מאחורי הזכוכית. שנינו בכינו בלי הפסקה. מאז, רק עורך הדין שלו יכול לבקר אותו.


נור ניוז
نظرات

نظر شما

: : :
nournews
Copyright © 2021 www.‎nournews.ir‎, All rights reserved.