בשליחות המדינה: השתלטות המדינה על קרקעות בגדה המערבית באמצעות אלימות של מתנחלים

ההתנחלויות בגדה חולשות על מאות אלפי דונם, שהגישה אליהם אסורה או מוגבלת עבור פלסטינים. על חלק משטחים אלה השתלטה ישראל בדרכים רשמיות – באמצעות צווים צבאיים, באמצעות הכרזה עליהם כ"אדמות מדינה", "שטחי אש" או "שמורות טבע" או באמצעות הפקעתם. על שטחים אחרים השתלטו מתנחלים באמצעות מעשי אלימות יומיומיים, שכללו פגיעה בגופם וברכושם של התושבים הפלסטינים.

לכאורה מדובר בשני מסלולים שונים, בלתי קשורים: המדינה משתלטת על קרקעות בדרכים גלויות ורשמיות, שהוכשרו על ידי יועצים משפטיים ועל ידי שופטים, ואילו מתנחלים, החפצים אף הם להשתלט על קרקעות לצורך קידום מטרותיהם, מפעילים אלימות נגד פלסטינים מיוזמתם ומסיבותיהם הם. אלא שזהו מסלול אחד: מעשי האלימות של מתנחלים נעשים בתמיכתה המלאה של המדינה, בהשתתפות נציגיה ובסיועה, כחלק מפעולה אסטרטגית של משטר האפרטהייד הישראלי המבקש לקדם ולהשלים את מהלכי ההשתלטות על עוד ועוד קרקעות פלסטיניות שהמדינה כבר מבצעת. ככאלה, מעשי אלימות אלה הם חלק ממדיניות ממשלתית: כוחותיה הרשמיים של המדינה מאפשרים אותם, מסייעים לביצועם, ומשתתפים בהם.

הכשרתה של מציאות זו נעשית על ידי המדינה בשתי דרכים משלימות:

א. הכשרת ההשתלטות על קרקעות: 

המדינה מאפשרת למתנחלים לשהות בקרקעות שנגזלו מפלסטינים באלימות. עשרות מאחזים ו"חוות חקלאיות" – שהם התנחלויות לכל דבר ועניין שהוקמו ללא אישור פורמלי של הממשלה או תכניות המאפשרות את הבנייה בהן – זוכים לתמיכה של הרשויות הישראליות ואינם מפונים: ישראל הורתה לצבא להגן על המאחזים או שהיא מממנת את השמירה עליהם, היא סללה דרכים והקימה לרובם תשתיות מים וחשמל, היא תומכת בהם באמצעות משרדי הממשלה, החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית והמועצות האזוריות בגדה, מסבסדת בהם מיזמים כלכליים – כולל מתקנים חקלאיים, תמיכה בחקלאים חדשים וברעיית עדרים, מקצה להם מים ומעניקה להם הגנה משפטית בעתירות שהוגשו בדרישה לפינויים.

בעבר הצהירה המדינה כי בכוונתה לאכוף את החוק על המאחזים בעתיד כלשהו ואף התחייבה לכך בפני הקהילה הבינלאומית – אלא שהבטחות אלה לא מומשו. במארס 2011 הודיעה המדינה כי מעתה היא תבחין באופן רשמי בין מאחזים שהוקמו על אדמות שנרשמו כ"אדמות מדינה", על אדמות שהיא הכריזה עליהן ככאלה או על אדמות סקר ובין מאחזים שהוקמו על קרקע פלסטינית פרטית – שרק אותם היא טענה שבכוונתה לפנות. הבחנה זו, שאין לה כל בסיס חוקי, התקבלה על ידי בית המשפט העליון. ממילא, בסופו של יום נותרו כמעט כל המאחזים במקומם.

ב. הכשרת אלימות פיזית כלפי פלסטינים:

מעשי אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים תועדו מאז ראשית הכיבוש באין ספור דו"חות ומסמכים ממשלתיים, באלפי עדויות של פלסטינים ושל חיילים, בספרים ובדו"חות של ארגוני זכויות אדם פלסטיניים, ישראליים ובינלאומיים ובאלפי כתבות בתקשורת. לתיעוד מקיף ומתמשך זה לא הייתה כמעט השפעה ואלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים הפכה מזמן לחלק בלתי נפרד משגרת הכיבוש בגדה המערבית.

מעשי האלימות כוללים מכות, יידוי אבנים, איומים, הצתת שדות, השחתת עצים וגידולים חקלאיים, גניבת יבול וירי, פגיעה בבתים והרס מכוניות, ובמקרים נדירים גם הרג. בשנים האחרונות, מתנחלים ב"חוות חקלאיות" מרחיקים באלימות רועי צאן וחקלאים פלסטינים משדותיהם, מאדמות המרעה וממקורות מים ששימשו אותם במשך דורות, יוזמים חיכוכים אלימים על בסיס יומיומי ומטילים אימה על עדרי הצאן הפלסטיניים ולפזר אותם.

הצבא, כמדיניות, נמנע מעימותים עם מתנחלים אלימים אף שבידי החיילים הסמכות והחובה לעכב אותם ולעוצרם. ככלל, הצבא מעדיף להרחיק פלסטינים מאדמותיהם החקלאיות או משטחי המרעה במקום להתעמת עם מתנחלים – בין באמצעות הוצאת צווי שטח צבאי סגור המוחלים רק על הפלסטינים ובין באמצעות ירי של גז מדמיע, רימוני הלם, כדורי מתכת מצופים גומי ואף אש חיה. בחלק מהמקרים חיילים משתתפים בעצמם בתקיפות של מתנחלים או צופים בהן מהצד, מבלי לעשות דבר.

גם בדיעבד, לאחר תקיפות של פלסטינים בידי מתנחלים אלימים, עושה מערכת אכיפת החוק הישראלית כמיטב יכולתה כדי להימנע מטיפול בהן. היא מערימה קשיים על הגשת תלונות, במקרים הבודדים שבהם נפתחות חקירות היא ממהרת לטייח אותן, וכתב אישום נגד מתנחל שפגע בפלסטיני מוגש במקרים חריגים ביותר – לרוב בגין עבירות שוליות וגם אז, העונשים הנגזרים בגינן, במקרה הנדיר שבו הנאשם מורשע, סמליים בלבד.

בדו"ח מובאים חמישה מקרי מבחן הממחישים כיצד אלימות שיטתית ומתמשכת של מתנחלים היא חלק מהמדיניות הרשמית של המדינה וכיצד היא מסייעת להשתלטות נרחבת על אדמות חקלאיות ואדמות מרעה פלסטיניות. בעדויות שנגבו לצורך המחקר הנוכחי, מספרים התושבים כיצד האלימות מערערת את בסיס קיומן של קהילותיהם ופוגעת בפרנסתן. התושבים מספרים כיצד בלחץ האלימות והפחד, ובהעדר ברירה אחרת, קהילות פלסטיניות נוטשות או מצמצמות ענפי כלכלה מסורתיים כמו גידול צאן וגידולים עונתיים שונים, אשר פרנסו את תושביהן בכבוד וברווחה במשך דורות, מתרחקות מאדמות המרעה וממקורות המים ששימשו אותן, ומצמצמות את העיבוד של אדמות חקלאיות. או אז יכולה המדינה להשתלט על אדמותיהם לצרכיה שלה.

אלימות המדינה – הרשמית והלא רשמית – היא חלק בלתי נפרד ממשטר האפרטהייד הישראלי השואף לייהד את המרחב בין הירדן לים. משטר זה רואה בקרקע משאב שנועד לשרת את הציבור היהודי ולכן השימוש בו נעשה כמעט רק לצורך פיתוחם והרחבתם של יישובים יהודיים קיימים ולצורך הקמתם של יישובים חדשים עבור קבוצת אוכלוסייה זו. במקביל, קוטע המשטר את המרחב הפלסטיני, מנשל פלסטינים מאדמתם ודוחק אותם למובלעות קטנות וצפופות.

משטר האפרטהייד מבוסס על אלימות מאורגנת ושיטתית כלפי פלסטינים. סוכניה של אלימות זו רבים: הממשלה, הצבא, המנהל האזרחי, בית המשפט העליון, המשטרה, שירות הביטחון הכללי, שירות בתי הסוהר, רשות הטבע והגנים ועוד. מתנחלים הם גורם נוסף ברשימה זו, כשהמדינה משלבת בין מעשי האלימות שלהם לבין מעשי האלימות הרשמיים שלה עצמה. לעיתים אלימות של מתנחלים מקדימה את מופעי האלימות הרשמיים של הרשויות הישראליות, לעיתים היא משולבת בהם. אך כמו האלימות המדינתית-צבאית – גם אלימות של מתנחלים היא מאורגנת וממוסדת, משופעת באמצעים ומיושמת על פי אסטרטגיה מוגדרת ומכוונת מטרה.

השילוב בין האלימות הרשמית לזו שלכאורה אינה כזו מאפשר לישראל ליהנות משני העולמות: גם לשמור על מרחב הכחשה ולטעון כי "אלה המתנחלים" – לא הצבא, לא בתי המשפט, לא המנהל האזרחי, וגם לקדם את נישול הפלסטינים מאדמותיהם. אלא שהעובדות מאיינות את מרחב ההכחשה שהמדינה מנסה לשמור לעצמה: כאשר האלימות היא ברשות, בסיוע ותחת חסות הרשויות הישראליות – זוהי אלימות מדינה. אלו אינם מתנחלים הפועלים נגד המדינה, זוהי המדינה עצמה.