הראשון היה שחזור ה"שיפוט הערכי "שלאנשי העולם השלישי אינם ראויים לא לדמוקרטיה ולא לחופש ולצדק חברתי, ראשית על מנת להגביר את האמונה כי אין לארה"ב, כמו גם לאירופה הבנה של עמים אלה, מנטליותם ומורשתם, ושנית על מנת להזין את האיסלאמופוביה.
לדברי פרופסור באוניברסיטה, שהוא גם מומחה בולט לביטחון לאומי, רוב המנהיגים האמריקאים בעשורים האחרונים ביטלו את העובדה שהחברות השבטיות והקדם-מודרניות באזור אינן רואות שחיים טובים יכולים להגיע מחיבוק של ערכים של דמוקרטיה, פשרה ושלום. פלורליזם, שוויון נשים, רווחת הפרט וחופש, אלא זו אשליה של שיקום העבר המיושן, ופגיעה ברגשי הנחיתות שהצטברו במהלך העימות הכושל עם עולם מודרני. ראוי לציין כי שנים רבות לפני דיבור זה, כתב אקדמאי ישראלי אחר כי לא ניתן לסמוך על הדמוקרטיה להתמודד עם בעיותיהן של "חברות נסערות ובורות" בהתייחסות ישירה לחברות הערביות. חלקם עדיין זוכרים כיצד ראש ממשלת ישראל לשעבר, בנימין נתניהו, קבע, בתחילת מהפכות האביב הערבי בשנת 2011, ובנאום בפני הכנסת, כי אינו יכול לתאר אותם כ"נאיביים סדרתיים ".
התגובה השנייה הדגישה מסקנה ישנה-חדשה, שבכל מה שקשור לביטחון המדינה הכובשת, עכשיו ולתמיד, היא יכולה לסמוך רק על עצמה ועל כוח הזרוע הצבאית שלה. על פי מה שכתב יותר מפקיד ישראלי ואנליסט פוליטי לשעבר, כל מנהיגי ישראל, מבן גוריון ועד נתניהו, הונחו על ידי מסקנה זו, במיוחד בשני נושאים קשורים: הקמת "גבולות סופיים" כך שהם "ניתנים להגנה. , "הדורש שימור עמדות אסטרטגיות כמו בקעת הירדן או רמת הגולן. שמירה על מעמדה הביטחוני של ישראל בכל האזור הגיאוגרפי שבין נהר הירדן לים התיכון.
התגובה השלישית התגלמה בהערכה של "הסכמי אברהם" לנרמול היחסים בין ישראל לכמה מדינות ערב. כפי שכתב אחד מהשרים הישראלים לשעבר, מתנועת הלייבור, הסכמים אלה הניחו את היסוד הדרוש להפסקת ההתייחסות לישראל כשורש הרעות במזרח התיכון, ואילו האירוע האפגני צריך לדחוף להקמתו של חדש כוח הביטחון האזורי באזור זה להתעמת עם אויבים משותפים. כולם קשורים בחבל הטבור שלהם עם משטר המולאים באיראן, ומסתמכים רק על עצמם ללא כל סמכויות חיצוניות, כולל ארצות הברית, ומבוססים על הכלכלה העצומה כוחן של מדינות הדפוס, במיוחד מאזור המפרץ, ועל כוחה הצבאי והטכנולוגי של ישראל.