עם שר החוץ האמריקני, אנתוני בלינקן, ביצע בימים אלה ביקור רשמי בישראל במסגרת סיבוב הופעות במזרח התיכון שכלל את הרשות הפלסטינית בשטחי 1967, ועל רקע ביקורים קודמים של כמה פקידים אמריקאים אחרים, כולם מהמדינה בתחום הביטחוני, מאמר זה בוחרת שני נושאים הקשורים אליו, אשר השתוללו המחלוקת עליהם במדינה הכובשת, ובהם מה שמעיד על המצב הקיים בו: החרפת העקירה בקרב החברה הישראלית ובקרב רוב הפוליטיים והמפלגתיים שלה. כוחות כלפי הימין הקיצוני הלאומי והדתי. והאפשרויות לגבש אופק מדיני, הקשור לתהליך הסדרת הסוגיה הפלסטינית, פחתו עד לגבול הנמוך ביותר.
ישנן תוצאות רבות של המעבר לימין הקיצוני בחברה הישראלית, אחת מהן היא הגבלת מה שמכונה "הימין הרציונלי" במדינה הכובשת, שמתרחבת כבר כמה שנים. כדי לא להבין לא נכון למה אנו מתכוונים, יש לומר שזכות זו, שמצטמצמת, מוגבלת ל"רציונליות" שלה, דווקא באימוץ הגישה שדמוקרטיה מהותית היא לא רק שלטון הרוב, אלא גם , ולעתים ביסודו, ההגנה על זכויות יסוד חוקתיות של מיעוטים ושל הפרט. עם זאת, אותה זכות עדיין מבקשת, במקביל, את המשך השליטה הצבאית, הרומסת את זכויות האדם הבסיסיות, על חייהם של מיליוני פלסטינים שנשללו מהם אזרחות ונשללה מהם הזכות להקים מדינה לאומית משלהם. בגדה המערבית וברצועת עזה, שנמשך מאז יוני 1967. לדברי משתתפי זה המחלוקת על המערך החדש בקרב הימין הישראלי כוללת את אמונתם של חברי "ימין רציונלי" זה. מצד אחד, הם מתנגדים להתעללות של הרוב כלפי המיעוט, ונאבקים לחיזוק זכויות המיעוט והפרט מול פלישות הרוב ושלטונו, רק בתוך "מדינת ישראל". זה מקור הביקורת העזה שהם מפנים כלפי גישתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומפלגת הליכוד, שחזרה להפוך למפלגת שלטון. לעומת זאת, הם שותקים לחלוטין לגבי טענה של חלקם בדבר חוסר היכולת לשמור ולהגן על מערכת דמוקרטית סבירה, כל עוד היא ממשיכה לשמור על זכויות האדם והאזרח ב"גבולות מדינת ישראל". ישראל" מצד אחד (אם כי באופן מצומצם), תוך העמקת היסודות של דיקטטורה צבאית קפדנית, הנושאת את סממני האפרטהייד, בקרב מאות אלפי מתנחלים ישראלים ומיליוני פלסטינים בגדה המערבית, מצד שני. יד. זה מקור הביקורת העזה שהם מפנים כלפי גישתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומפלגת הליכוד, שחזרה להפוך למפלגת שלטון. לעומת זאת, הם שותקים לחלוטין לגבי טענה של חלקם בדבר חוסר היכולת לשמור ולהגן על מערכת דמוקרטית סבירה, כל עוד היא ממשיכה לשמור על זכויות האדם והאזרח ב"גבולות מדינת ישראל". ישראל" מצד אחד (אם כי באופן מצומצם), תוך העמקת היסודות של דיקטטורה צבאית קפדנית, הנושאת את סממני האפרטהייד, בקרב מאות אלפי מתנחלים ישראלים ומיליוני פלסטינים בגדה המערבית, מצד שני. יד. זה מקור הביקורת העזה שהם מפנים כלפי גישתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומפלגת הליכוד, שחזרה להפוך למפלגת שלטון. לעומת זאת, הם שותקים לחלוטין לגבי טענה של חלקם בדבר חוסר היכולת לשמור ולהגן על מערכת דמוקרטית סבירה, כל עוד היא ממשיכה לשמור על זכויות האדם והאזרח ב"גבולות מדינת ישראל". ישראל" מצד אחד (אם כי באופן מצומצם), תוך העמקת היסודות של דיקטטורה צבאית קפדנית, הנושאת את סממני האפרטהייד, בקרב מאות אלפי מתנחלים ישראלים ומיליוני פלסטינים בגדה המערבית, מצד שני. יד.
באשר לסוגיה הפלסטינית, ניתן להסיק לגביו, עם סיום כהונתה של ממשלה אחת ותחילת כהונתה של ממשלה אחרת בראשות נתניהו, את ההערכה הבאה בהתעצמות רבה: יש כמעט קונצנזוס בעניין. המדינה הכובשת, הנתמכת בכיסוי אמריקאי, שאין כיום אופק מדיני משותף להגיע להסדר קבע, שלא לדבר על העובדה שההתפתחויות האחרונות באזור המזרח התיכון, במיוחד "הסכמי אברהם" ודרך המעשיות שלהם. תרגום, הוכיחו, כפי שאומרים הישראלים, שאפשר להתגבר על מכשולים פוליטיים שמציבה המציאות הערבית בדרך של נורמליזציה עם המדינה הכובשת, הקשורים לסוגיה הפלסטינית ולהכרח למצוא לה פתרון. היא מלווה בתמימות חצי פה נוספת, הקובעת כי מאז "חזונו" של ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין, בנוגע להסדר הקבע ב-1995 (לאחר "הסכם אוסלו"), חלה "נסיגה עמוקה". העמדות שהציגו הנציגים הישראלים במשא ומתן". במועד מאוחר יותר (במיוחד בקמפ דיוויד ב-2000, ובאנאפוליס ב-2007), בעוד העמדות הפלסטיניות "נשארו זהות ואף נעשו קיצוניות יותר". התומכים בו טוענים גם כי התברר, פעם אחר פעם, כי "הדרישות הפלסטיניות אינן מסתיימות במדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, ולכן, שני הצדדים לא נפגשו במסלול מדיני משותף או אופק." חנוכת אופק מדיני כזה בעתיד נותרת תלויה רק ב"שינוי באוריינטציה זו או בעמדה הפלסטינית"!
נותרה השאלה: מה נדרש מאיתנו הפלסטינים? התשובה הייתה באחד הצירים של הפורום השנתי הראשון למען פלסטין, שנערך לאחרונה בדוחא.
ערוץ 7