לפני מספר ימים חלפו עשרים ושבע שנים לניצחון הגדול ביותר של הימין הציוני, המיוצג על ידי ניסוח מחדש אסטרטגי של הסצנה הפוליטית ב"ישראל" באמצעות רצח ראש הממשלה הציוני של מפלגת העבודה, יצחק רבין, ב ידיו של אחד הקיצוניים של "הציונות הדתית" יגאל עמיר.
במסגרת יום השנה הזה נחשפו תוצאות הבחירות האחרונות לכנסת הציונית, שהסתיימו בניצחון גדול של גוש הימין התומך בראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו.
ניצחון זה נרשם בעיקר על שם המפלגות החרדיות ומפלגת "הציונות הדתית", שהן מפלגות שבראשן עומדים בעלי רישום פלילי או קבוצת עוקבים וקיצונים קשוחים, ובראשם איתמר בן גביר, המתנחל הקיצוני והגזעני. מההתנחלות "קריית ארבע", שהחל את פעילותו הפוליטית מוקדם. כנער במסגרת הפגנות דחיית הסכם "אוסלו" שסלל את הדרך לרצח רבין.
צירוף מקרים זה מעלה שאלות עמוקות לגבי צורת התמורות והאוריינטציה של הפרויקט הציוני בשנים הקרובות. כמו כן, הוא מעלה שורה של שאלות מקבילות לגבי שרידי פרויקט ה"שלום" שהטיפו רבין ופרץ, ואשר עבורו פלסטין. ארגון השחרור הימר את מלאי המאבקים של עמנו לאורך עשרות שנות המהפכה והאינתיפאדה.
ברור שהציונות, שנולדה בעיצומם של האורות והמודרנה האירופית, ושאלה מהחממה המערבית שלה את ערכי הריכוזיות, את לקחי הקולוניאליזם ו"לבוש הרציונליות, הדמוקרטיה והפרגמטיזם". ככלי עבודה הנחוצים להצלחת הפרויקט שלה, החלה להתגבש על מציאות התגלמותה בתבנית פרויקט "מדינת ישראל".
והיא החלה לקבל את צורתה הסופית על פי התנאים הסובייקטיביים והאובייקטיביים של ישות זו ומרכיביה, כיום החברה הציונית היא חברה ימנית קיצונית ברובה ומאמינה מכף רגל ועד ראש בכוחה כפילוסופיה כפילוסופיה. כלי מוחלט להשגת העליונות והריבונות האתנית של היהודים, ולמחיקת הנוכחות הערבית-פלסטינית, ולהגיע לעליונות אסטרטגית אזורית, ולגלם זאת באמצעות גרירת מדינות הסביבה לחיק הנורמליזציה עם הישות הציונית. תופעה של כניעה והכרה בדומיננטיות המוחלטת של הציונות, וכהכרזה על תבוסה מוחלטת וכניעה לכל המנורמלים.
שליטתו של הימין הציוני בזירה הפוליטית הפנימית ב"ישראל" עשויה להיות מיוחסת למספר גורמים וגורמים סובייקטיביים ואובייקטיביים, כאשר החשוב שבהם הוא חשיפת חלופת השמאל, שהיא יותר חשיפה מאשר כישלון. כפי שהובילה אותה הצביעות של אותו שמאל והכפילות שלו מבחינת היותו ימני בהתנהגות ובפרקטיקה, ושמאלני. בסיסמה ובשפת השיח, במיוחד בכל הקשור לפרספקטיבה המהותית וה הסכסוך והפתרונות המוצעים לו, הוא נותר רק בסוגיות הקשורות לזהות ולחופש של היהודים ב"מדינתם".
בין הסיבות האובייקטיביות לניצחון הימין היא עובדת הכישלון ההיסטורי של הארגון לשחרור פלסטין, שמסר את הנהגתו לרשות השלטון העצמי, וקיבל על עצמו את התפקיד החופשי כשומר לביטחון הישות הציונית. או מצב התנגדות. אולי תרומת הרשות האוטונומית לחיסול תופעת "גוב האריות" בשכם היא העדות האחרונה לכך.
יש סיבה עמוקה יותר לגילוי הקיצוניות של החברה הציונית, המיוצגת בעובדה ש"ישראל" היא התגלמות בוטה של מדיניות הכוח הבינלאומי, והכוח הוא הפילוסופיה המעשית שעליה מושתתים השקפת הימין והחזונות הפוליטיים. מבוסס.
קריאה כזו מאפשרת לנו למדוד את מוצקות הפרויקט הציוני ואת כיוון התמורות שבו, על ידי התחקות אחר המקרה של "ישראל" והתמורות הפוקדות אותה. לפיכך, ניתן לומר שתוצאות הבחירות האחרונות חושפות את עומק מצב המהומה ואת חומרת הקיטובים הפנימיים, מצב שיביא ליותר נקע ושבריריות במבנים הבסיסיים התומכים בפרויקט הציוני, במיוחד בכל הקשור לפרגמטיזם הפנימי הערמומי, הרציונליות, המודרניות המתעתעת והדמוקרטיה לכאורה.
קריאה זו מייצגת קריאה לעבודה נוספת כדי לדחות את הפרויקט הציוני ואת כל המשתפים פעולה עמו, מתמודדים ומתעמתים איתם. עימות מעולם לא היה אפשרות אחת מבין מספר אפשרויות אפשריות, אלא היא האפשרות היחידה לשמר את ההישרדות בסביבה אזורית שמתדרדרת וקורסת במהירות, והיא הכלי היחיד לניצחון על הציוני האלים, העוין והפולשני. פּרוֹיֶקט.
נור ניוז