זו התקופה בשנה שבה עוד יום השנה של תקוות נכזבות מתנשא על הפלסטינים. לפני שבעים ושלוש שנים, ב-11 בדצמבר 1948, התקבלה החלטה 194 בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. היא הייתה בעלת משמעות משפטית ומוסרית עצומה, שעיגנה את זכות השיבה של פלסטינים שנעקרו ממולדתם בעקבות יצירתה של ישראל לחזור הביתה או לקבל פיצוי על אובדן רכושם.
כשהגיע זמן קצר לאחר הגירוש ההמוני של אוכלוסיית פלסטין במהלך הנכבה במאי 1948, זה נראה כתרופה מושלמת לאסון הזה, שהציע חבל הצלה לפלסטינים ההרוסים.
החלטה 194 אושרה מחדש על ידי האו"ם מדי שנה מאז 1949, המעידה על הרלוונטיות המתמשכת שלה. אבל זה מעולם לא יושם, הודות להתנגדות האכזרית של ישראל וחוסר המעש המערבי.
מלכתחילה, האו"ם, שהיה מודע לחרדות ישראל מהחזרת פליטים, טרח להשתמש בשפה זהירה בניסוח ההחלטה. בקשתה מישראל להחזיר לארץ "יש לאפשר לפליטים המעוניינים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי" (ההדגשה הוספה) ניתן לראות רק באור זה.
על רקע הסכמה בינלאומית ברורה על הזכות המשפטית וההומניטארית המוחלטת של החזרת הפרט ללא תנאי או סייג, היה זה ויתור יוצא דופן לדאגות הישראליות. זה היווה את הקרקע לסובלנות שלאחר מכן לחוסר ההתנשאות המתמשכת של ישראל ביחס לזכות השיבה הפלסטינית.
השלכות מזיקות
ההשלכות גרמו נזק עצום לפלסטינים. כל התחלואים שפקדו אותם מאז 1948 יכולים להיות קשורים לאותה שלילת זכות השיבה שלהם. אילו היה מותר, לא היו פליטים פלסטינים (יותר מחמישה מיליון רשומים כיום באו"ם) או מחנות פליטים (מתוכם יש כחמישה תריסר). סוכנות הסעד והעבודות של האו"ם, שהוקמה במיוחד כדי לטפל בפליטים פלסטינים ב-1949, לעולם לא הייתה קיימת.
אף פלסטיני לא יצטרך לסבול את הלימבו של חוסר אזרחות, או להיות מתויג כ"טרוריסט" בגלל מימוש זכותו הלגיטימית להתנגד לשלטון המדכא של ישראל. עזה לא תהיה תחת מצור לא אנושי של 14 שנים, בלי סוף נראה באופק. פלסטינים שביקשו מקלט במדינות הגלות שלהם לא יצטרכו להתייחס עוד כנטל או כאזרחים סוג ב'. הם היו שומרים על כבודם וכבודם העצמי, בטוחים בידיעה שיש להם מולדת משלהם.
הפלסטינים גם לא היו סובלים מההשפעות הפסיכו-סוציאליות של הגלות, שאפילו קשה יותר לבטלה מהדרה פיזית. מה שלפני 1948 הייתה חברה מלוכדת, עם מנהגים ונורמות משלה, נופצה באופן מקיף על ידי הממסד הישראלי.
גרוע מכך, ישראל החלה אז לנסות למחוק את כל עקבות הנוכחות הפלסטינית באדמה שעליה השתלטה. מאות כפרים נהרסו, שמות מקומות ערביים הוחלפו בעברית, ונרטיב ישראלי חדש הוציא את הפלסטינים מההיסטוריה של המדינה. ההיבטים של התרבות הפלסטינית שלא נהרסו במאמץ הזה נוכסו כישראליים: מטבח, רקמה, אפילו ריקוד הדבקה. מפוזר
ומפוצל
כיצד יכול עם מפוזר ומפוצל ברחבי העולם במשך עשרות שנים "לחזור" לפלסטין המשתנת הזו? בכל מקום גלות חלו שינויים בתרבות, במנהגים ובאורח החיים. דורות צעירים עשויים להזדהות יותר עם הסביבה הנוכחית שלהם מאשר עם פלסטין. איך קהילות כה שונות ילמדו לחיות יחד שוב?
השיבה היא כבר מזמן נושא נפוץ שאיחד עם מפוזר. אבל אם הם אכן יחזרו, איזה רעיון מאחד יתפוס את מקומו? באיזו פלסטין, עם איזה סוג של ממשל ונורמות חברתיות, חוזרים רוצים לחיות? לו פלסטינים היו נשארים בארצם מולדתם, הם לעולם לא היו מתמודדים עם השאלות הקשות הללו; החברה שלהם הייתה מתפתחת באופן טבעי. בנייה מחדש של חברה פלסטינית כיום, טומנת בחובה משימה ענקית: היפוך השפעותיה של גלות שלא היו צריכים להתרחש מעולם.
שלילת זכות השיבה הפלסטינית הייתה פשע גדול כמו הנכבה. זה התחיל ברשלנות מכוונת בכל הנוגע לכניסתה של ישראל לאו"ם ב-1949: השקפותיה של ישראל, אז כמו היום, היו שבעיית הפליטים לא נוצרה על ידי ישראל, שיש ליישב את הפליטים מחדש במדינות ערב השכנות, וכי היא לא תציע. הַחזָרָה.
באופן עקרוני, ישראל הסכימה לתנאי חברותה באו"ם בציות להחלטות, אולם למעשה הן פעלו בניגוד לתנאים אלו. למרבה הפלא, האו"ם עדיין התבטא מרוצה והודה בישראל כמדינה חברה.
זה היה כשהאו"ם הודה בישראל כמדינה חברה, בוצע אחד החטאים המקוריים נגד העם הפלסטיני - והיכן ניתן לגאול אותו. אי-עמידתה של ישראל בתנאי חברותה באו"ם אמורה להוביל בסופו של דבר לביטול חברות זו, תוך מתן צדק לעם ארוך סבל שהוגלה ממולדתו שלא באשמתו.
נור ניוז